תחושת ד'זה וו פוקדת אותנו כשאנו מביטים בוויכוח הציבורי סביב ועדת חודק. ד'זה וו מוועדת בכר. אז כמו עכשיו מוצגות מסקנות ועדה של האוצר כתרופת פלא לחוליי שוק ההון, אז כמו עכשיו מתחלק העולם לבני אור, תומכי הוועדה ובני חושך המתנגדים לה.
בצד בני האור נמצאים כמובן משרד האוצר, חברי הוועדה והתקשורת המגויסת שלהם ובצד בני החושך כל היתר - בנקים, חברות ביטוח וחברות גדולות במשק. אלו מיד מקבלים תווית של "טייקונים", מתויגים כ"אוליגרכים" ומותקפים כמשרתי ההון.
מסקנות הוועדה משווקות לנו כתורת משה מסיני, עשרת הדברות של ממש. חברי הוועדה הם גיבורים היוצאים מול כוחות האופל. כל מי שמסתייג ממסקנות הוועדה מוקע בפומבי כ"אינטרסנט". טיעוני המתנגדים לא זוכים לדיון נאות כי הם "מדברים מהפוזיציה".
נגיד משהו שעליו יסקלו אותנו באבנים כל הטהרנים. פוזיציה אינה מילה גסה. רק למלאכי שרת אין פוזיציה, לכל אחד אחר יש פוזיציה הנובעת מניסיון העבר שלו, תפקידו והאינטרסים שלו.
אז מה? האם זה אומר בהכרח שמי שמדבר מתוך הפוזיציה דבריו אינם נכונים? כבר היינו בסרט הזה לפני ארבע שנים בוועדת בכר. אז טענו מנהלי הבנקים כי ניגוד העניינים בשוק ההון לא ייעלם אלא יעבור לגופים המוסדיים שעליהם הפיקוח חלש יותר וכי הצרכן ישלם את המחיר דרך ייקור דמי הניהול. מישהו הקשיב להם? לא, כי הם היו בנקאים שדיברו מהפוזיציה. היום אפילו תומכי ועדת בכר הפנאטיים ביותר מודים כי הבנקאים צדקו.
ראש הוועדה, דוד חודק, הוא עו"ד וכנראה עו"ד מוכשר. לראייה הוא עומד בראש משרד עו"ד גרוס קלינהנדלר וכו', משרד מסחרי מהגדולים בארץ (על השאלה למה משרד האוצר מעמיד בראש ועדה כה חשובה עו"ד מסחרי ספוג בניגודי עניינים, לא קיבלנו מענתבי תשובה טובה). אבל כשנותנים לעורך דין להוביל ועדה כלכלית מקבלים מסמך משפטי.
הנחת היסוד של חודק היא כי בישראל קיים שוק מונופוליסטי של מנפיקי אג"ח היכולים להכתיב בעוצמתם את המחיר ואת התנאים של האג"ח על גופים מוסדיים חלשים וחסרי יכולת. זו הנחה בעייתית שלא נמצא לה ביסוס כלכלי.
המלצות חודק יוצרות משפטיזציה בשוק האג"ח במקום לייסד בו אחריות רוכשים. הן פולשניות, נוטלות את שיקול הדעת ממנהלי ההשקעות וכופות על שוק האג"ח כללים נוקשים, מחייבים, גורפים, חסרי פשרות. באבחת עט הופכים מנהלי הגופים המוסדיים לקטינים הזקוקים להשגחה צמודה.
ההמלצות מחזירות אותנו שנים אחורה לימי האג"ח המיועדות. הרגולטור מתערב בהסכם בין החברה לבעלי האג"ח בסוגיית הערכת סיכונים כשבמקום להתייחס לכל אג"ח וחברה בפני עצמה יוצרים פורמטים נוקשים. אבל כל הנפקה היא חיה מסוג אחר שצריכה את התפירה הייחודית לה. האם עו"ד חודק היה מעלה על דעתו לכתוב חוזה אחיד בכל עסקה שהוא עושה? הרי הלקוחות שלו היו זורקים אותו מכל המדרגות.
לא ניכנס לוויכוח על ההמלצות הספציפיות של חודק. כן שעבוד שלילי, לא שעבוד שלילי, זה לא העיקר. מוסכם שיש בעיה בהתנהלות הגופים המוסדיים, ברור שצריך לקבוע רף מינימלי לדרישות שצריכים המוסדיים להציב בהנפקות. אבל האם הרף צריך להיות גבוה, נוקשה, לא גמיש ומחייב? לדעתנו לא.
למדנו כבר שרגולטורים נוהגים להגיב על משבר ביצירת עוד רגולציה. אבל אם יש לקח אחד מהרגולציות של העשור האחרון בישראל ובעולם, הוא כי רגולציה שבאה לפתור בעיה אחת יוצרת במקומה שלוש אחרות. וגם ראינו שרגולציה לא יודעת להחליף את כוחות השוק.
מחקר שבדק את הרפורמות בישראל בעשורים האחרונים מצא כי רובן לא הגיעו לכלל מימוש, לאלו שהצליחו במימוש היה מכנה משותף - תמיכה של כל הרגולטורים הרלוונטיים. ועדת בכר הצליחה לעבור, לרוע המזל, בצורה כה חלקה, בעיקר כי כל הגורמים בירושלים שילבו ידיים ותמכו בה.
שומרים שתיקה
במקרה של ועדת חודק נשמעת שתיקה רועמת מכיוון שני הרגולטורים הרלוונטיים - רשות ניירות ערך ובנק ישראל. נעריך בזהירות שאף אחד לא מרוצה שם מהיוזמות של האוצר ולהם אגב, אין פוזיציה.
בבנק ישראל שומרים על ניטרליות עוינת ויו"ר רשות ניירות ערך, פרופ' זוהר גושן, מתעטף בשתיקה כשמבקשים ממנו להתייחס לחודק. לא בכדי סירבו ברשות לשתף פעולה עם הוועדה, להערכת הרשות אין לוועדה מנדט להפיק לקחים מהתנהלות שוק ההון במשבר הנוכחי. "הרשות פשוט מסרבת להכיר בוועדה", אומר לנו אחד מחברי הוועדה.
בניגוד לדעה המקובלת בחלק הפנאטי של העיתונות הכלכלית, המלצות חודק אינן "כזה ראה וקדש". על אגף שוק ההון במשרד האוצר להתעשת ולשתף פעולה בהפקת לקחי המשבר ביחד עם רשות ניירות ערך ובנק ישראל.
גם אם זה ייקח עוד כמה חודשים, על שלושת הרגולטורים לגבש המלצות סבירות יותר, נוקשות פחות. לקבוע סטנדרט מינימלי לגופים המוסדיים ולצדו מדיניות של "אמץ או גלה". כל גוף יעמוד במינימום שייקבע ומעבר לו יעשה את שיקול הדעת שלו בהשקעותיו. הרי זה זכות קיומו ובשביל זה אנחנו משלמים לו דמי ניהול מנופחים.