בלי שמץ בושה מתפרסמים בעיתונות הכלכלית מאמרים שמורים לקוראים "איפה נמצא מקלט המס האידאלי". אף ש"העלמת מס אינה גניבה", בבסיס עמדה זו עומדת תפיסה הרואה במס עלות המוטלת על הנישום, שראוי ככל האפשר לחמוק ממנה.
תפיסה זו מקובלת על רבים בקרב הקהילה המשפטית והחשבונאית בישראל, כמו גם בקרב לקוחותיהם הנמנים, ככלל, על העשירון (שלא לומר המאיון) העליון, אשר רואים בחיוב תכנוני מס אגרסיביים המצויים ב"תחום האפור" של חקיקת המס. חבל שגישה זו זוכה לעידוד בעיתונות הכלכלית.
מיסוי הוא מאבני-היסוד של המשטר הדמוקרטי. ההחלטה בדבר שיעורי המס היא ביטוי להסכמה לשימוש במכשיר המס לשם השגת יעדים כלכליים וחברתיים. התפיסה השמרנית המתייחסת למיסוי כגניבה מהאזרח מתעלמת מהמציאות המודרנית, שבה קיומה של מערכת מס מפותחת מאפשר יצירת תשתיות פיזיות, חברתיות ומשפטיות החיוניות לקיום החברה ולצמצום הפערים החברתיים.
כך, למשל, במדינות סקנדינביה, המתאפיינות בשיעורי מס גבוהים, ישנה מדיניות רווחה נדיבה ורמת עוני נמוכה במיוחד.
תכנון מס אגרסיבי פוגע בבסיס ההסכמה החברתית, מצמצם את הכנסות המדינה ממיסוי ומגדיל את שיעור המס היחסי המשולם על-ידי שאר הנישומים, בעיקר מקרב מעמדות הביניים, הלא מתכננים.
ראוי היה כי הקטנה זו של ההוצאה הממשלתית, שהיא בעלת היבט אידיאולוגי מובהק (קידומה של "ממשלה קטנה" המצמצמת את היקפם של השירותים הציבוריים), תתקבל רק בעקבות החלטה דמוקרטית מושכלת - ולא כתוצאה מפעולתם של יחידים.
מעלימים ותורמים
גם אם מתכנן המס האגרסיבי פועל באופן חוקי, הרי שהוא "נבל ברשות התורה" המנצל את הדין הקיים באופן לא מוסרי, הנוגד לגמרי את תכליתו החקיקתית.
על אף ששיעור מס החברות בישראל צנח מ-61% בשנת 1985 ל-26% בלבד כיום, תכנון מס אגרסיבי נפוץ בקרב חברות גדולות במשק. זה קצת מפתיע אם זוכרים כי רבות מביניהן מתגאות, במקביל לכך, בעשייה קהילתית וחברתית ענפה.
בעולם, ובעיקר באירופה ובבריטניה, מנסים בשנים האחרונות ארגוני החברה האזרחית יותר ויותר לקשור בין שאלות של תכנוני מס אגרסיביים לבין שאלת האחריות החברתית של תאגידים. על-פי הטענה, מכיוון שהקהילה העסקית מיצבה את האחריות החברתית כפעולה המצויה מעבר לציות לחוק (beyond compliance) - הרי שגם אם שימוש בתכנון מס אגרסיבי לשם הפחתת תשלום המס הוא חוקי, זוהי פעולה שאינה אחראית חברתית, ולפיכך על תאגידים להימנע ממנה (דוגמה בולטת בהקשר זה היתה "הצלחתה" של חברת הענק וולמארט לשלם 0% מס).
יש לכך גם הצדקה מוסרית: התאגיד נהנה מהמשאבים המדינתיים כדוגמת כוח עבודה משכיל או תשתיות תחבורתיות, ולכן בשלמו את שיעורי המס שהוטלו עליו - הוא מחזיר את חובו לחברה.
רבים בישראל עדיין מתייחסים למערכת המס כאל פריץ שאותו יש "לסדר". אלא שכבר מזמן יצאנו מן העיירה. ישראל היא מדינה מודרנית המבוססת, כשאר הדמוקרטיות המתוקנות, על אמנה חברתית בין האזרחים. מערכת מס מתפקדת, הנהנית מלגיטימציה ציבורית חזקה, מהווה יסוד חשוב שלה.
מתכנני מס אגרסיביים ראויים אפוא לגינוי חברתי - ולא לשירי הלל.
עו"ד עופר סיטבון הוא ראש הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת-גן