מוטב היה להניח לעשן להתפזר. להמתין עד שהרוחות יירגעו. עתה, לאחר שה"פסטיבל" סביב פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי,
נעם סולברג, בתביעת
לשון הרע, שהגיש סרן ר' נגד
אילנה דיין ו
טלעד, שכך-משהו, ניתן להתייחס לזווית מסוימת, הראויה להתייחסות.
נזכיר: פסק הדין עסק בכתבה, ששודרה בתכנית "עובדה". דיין התיימרה לחשוף בה, סוף סוף, את האמת. סרן ר' הוצג בה כמי שלא היסס לבצע "וידוא הריגה" של ילדה תמימה, בת כ-13 שנים, אשר כל חטאה התמצה בכך, שהיא טעתה בדרכה לבית הספר. הוא הוצג בה כמי שלא הסתפק בשתי יריות, שכוונו אל גופתה חסרת האונים, אלא הוסיף ושחרר לכיוונה עוד צרור, "ליתר ביטחון". האמת היתה שונה בתכלית. במהלך האירוע לא ידע סרן ר', כי ילדה בת 13 היא השוכבת שם, לא רחוק ממוצב "גירית".
להבנתו, הוא חירף את נפשו, על-מנת לסכל מתקפת טרור על המוצב. "הצרור המאוחר" נורה בכלל לכיוון אחר, על-מנת להבריח מחבלים, שסרן ר' חשש, שאורבים לחייליו בקרבת מקום. לא למותר לציין, כי סרן ר' זוכה על-ידי בית הדין הצבאי מכל אשמה. נקבע כי פעל באופן סביר וראוי. על-פי סולברג, לא הובאו בפניו ראיות, שחייבו ממצאים שונים מאלה.
בראייה מקצועית-משפטית, בעיני מי שבקיא בדיני לשון הרע, פסק הדין בנוי לתלפיות. כמו פסקי דין קודמים, בלשון הרע, שיצאו תחת ידיו של אותו שופט. סולברג קבע כי בכתבה אכן פורסמו דברי לשון הרע אודות סרן ר' (לא ניתן לחלוק על כך), וכי טענות ההגנה, שהועלו על-ידי הנתבעים - העיקרית שבהן, טענת "אמת דיברתי" - אינן עומדות להם. הוא עשה כן על-סמך הראיות, שהובאו בפניו, ותוך נטילה בחשבון של נטלי ההוכחה. רק כך אמור שופט לנהוג.
השתלחות בסולברג
היה זה עו"ד אביגדור פלדמן, אשר בראיון חושפני לאותה אילנה דיין, במסגרת אותה התכנית ("עובדה"), גרס כי מקצוע המשפטים אינו מקצוע, המחפש את האמת, או המוצא אותה. היה זה אותו פלדמן, שלאחר חתימת עסקת הטיעון עם הנשיא-לשעבר משה קצב, אותו הוא מייצג במסירות רבה, קבע כי "אין אמת. יש ראיות".
והנה, אותו פלדמן סתר את עצמו, לכאורה, עת שברשימת ביקורת עוקצנית-צינית (מרושעת?) בעיתון "הארץ" (18.12.09) ביטא מורת-רוח רבה מפסק-דינו של סולברג. באותה הרשימה ראה פלדמן, משום-מה, לנכון להזכיר את זאת, שהשופט סולברג "קבע את מקום מושבו בהתנחלות 'אלון שבות', באזור בית לחם (גוש עציון)". קשה להשתחרר מן הרושם, שלפיו פלדמן מצא קשר בין עובדה (בלתי רלבנטית) זו לבין הקביעות שבפסק הדין.
למקרא רשימת הביקורת, קשה להשתחרר גם מן הרושם, שלפיו מי שחיבר אותה לא היה אותו משפטן צרוף, שקבע כי בבית המשפט "אין אמת. יש ראיות". ברשימה התיימר פלדמן להכיר את כל העובדות הרלבנטיות (לרבות אלה שלא הוכחו בבית המשפט), ולחרוץ דין - הן את זה של סרן ר' והן את זה של השופט סולברג (אותו כינה "הכותב המלכותי, היושב על ראש הגבעה", ואשר לו הוא ייחס כתיבת פסק-דין "אידיאולוגי".
ברשימתו חזר, למעשה, פלדמן על אשר, על-פי פסק הדין, עשתה דיין בכתבתה. הוא פרש רק "אמת חלקית", ובכך יצר רושם מוטעה בעליל. הוא הזכיר, שברשת הקשר נשמע קולו של החייל שבתצפית מודיע, כי המדובר ב"ילדה בת עשר", וכי "אין צורך להרוג אותה". מייד לאחר מכן הוא סיפר על כך ש"סרן ר' נשמע בקשר: 'אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה'". מצמרר! מה חבל שפלדמן חסך מן הקורא, את העובדה שלפיה בעת שסרן ר' התקרב אל גופתה של הילדה השוכבת, הוא לא היה מודע כלל לדברים, שנשמעו בקשר קודם לכן. כך נקבע בפסקי הדין, הן זה של בית הדין הצבאי והן זה של סולברג. פרט חשוב.
לעולם לא נדע, ככל הנראה, מה באמת הביא את הילדה הקטנה לקרבה חשודה למוצג גירית, ולבסוף למותה. לכך מסכים, כנראה, אפילו עו"ד אביגדור פלדמן. לא אחת נקבע, כי "האמת ההיסטורית" היא עניין להיסטוריונים. לא לבית המשפט. תפקידו לבחון את הראיות, שמביאים בפניו בעלי הדין, ועל סמכן להכריע במחלוקות שביניהם. ניתן לשער שפלדמן מודע גם לכך.
ואם כן, מדוע זה ראה אותו פלדמן להשתלח כך בשופט סולברג ובפסק-דינו? מדוע זה הוא הרחיק-לכת עד לרמיזה (גסה) לכך, שסולברג הונע על-ידי האידיאולוגיה שלו?
בהקשר זה קשה שלא להיזכר בתיק אחר. עו"ד פלדמן מייצג בו, במסירות רבה, את מוחמד בכרי, יוצר הסרט "גנין ג'נין", בתביעת לשון הרע, שהגישו נגדו 5 חיילי מילואים, שהשתתפו במבצע "חומת מגן". אלה חשו נפגעים מהצגתם של החיילים, שהשתתפו במבצע, כפושעי מלחמה. בדומה לקלות, בה ייחס פלדמן, לסרן ר', ערלות-לב ב"ווידוא ההריגה" של הילדה, כך בתיק ההוא הוא טען, בלהט רב, כי חיילי צה"ל אכן ביצעו את פשעי המלחמה המזעזעים, שיוחסו להם בסרט.
גם שם, כאילו "שכח" פלדמן, את דבריו-שלו, שלפיהם מה שקובע בבית המשפט הן הראיות, ולאו דווקא ה"אמת", כפי שהיא בעיניו. לבד מהפרחת טענה מזעזעת זו, הוא לא עשה את הדרוש על-מנת להוכיח אותה. ואכן, נקבע כי אין עומדת לבכרי הגנה כלשהי בפני תביעת לשון הרע, שהוגשה נגדו, בוודאי לא הגנת "אמת דיברתי" (התביעה נדחתה מטעם משפטי: החוק אינו מאפשר הגשת תביעה בגין לשון הרע, שפורסמה על "ציבור", על "חבר בני אדם", ולא על אדם ספציפי. ערעור על כך תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון).
המשפט הוא משחק השקר
כה קלה ידו של עו"ד פלדמן על הדק ייחוסם לחיילי צה"ל של פשעי מלחמה מזעזעים, דוגמת ווידוא ההריגה ודוגמת אלה שבסרט "ג'נין ג'נין".
זה המקום להדגיש: רשימה זו אינה פרי עטו של מי שנמנה עם חוג הימין. האמור בה מנותק מהשקפה פוליטית או אידיאולוגית.
באותו ראיון חושפני אצל אילנה דיין - זה הזכור מכך, שפלדמן גרס בו, כי "המשפט הוא משחק השקר", והודה כי הוא "בוחר לייצג את השקר" וכי חייו הם "נשף מסכות" - הוא הסביר, כי אף שהוא חש מבוזבז במקצועו, הרי הוא אינו נוטש אותו, מפאת שלדבריו הוא "עצל, חלש, פחדן, לא יודע לעשות שום דבר אחר. עם שתי ידיים שמאליות". דומה שמבלי משים שם פלדמן את האצבע על בעייתו העיקרית. הנטייה המובהקת שלו הרחק שמאלה. כה מובהקת עד שאפילו שתי ידיו שמאליות (וככל הנראה לא רק הן).
"הפוסל במומו פוסל", כבר נאמר. דומה שפלדמן מהווה דוגמה חיה לכך. לא את דעותיו האידיאולוגיות של השופט סולברג יש להעלות על נס בהקשר הנדון, אלא את אלה של פלדמן. אלה עיוורו את עיניו מראות את שהוא כה מיטיב לראות (במיוחד כאשר הדבר משרת את לקוחותיו). קשה להשתחרר מן הרושם, שבכך הוא "הרג שתי ציפורים במכה אחת": שירת את האג'נדה האידיאולוגית שלו, ו"על הדרך" סייע לזו, שרק אצלה בחר להתראיין באותו ראיון חושפני ומעורר הדים.
הכותב מתמחה בתביעות לשון הרע, מלמד דיני לשון הרע במכללת "שערי משפט", שבהוד השרון, ומייצג את התובעים-המערערים בעניין הסרט "ג'נין ג'נין"