דו"חות חניה והתנהלות הרשויות המקומיות בנוגע אליהם הם נושאים כאובים עד מאוד. אזרחים רבים רוגזים על אופן התנהלותן של רשויות מקומיות לאחר הנחתו על שמשת המכונית של דו"ח כזה.
במקרים רבים, מה שמתרחש מאותו הרגע ואילך משול למשחק של "חתול ועכבר" בין הרשות לבין האזרח. האזרח עושה כמיטב יכולתו על מנת להתחמק מתשלום הדו"ח. הרשות המקומית, מצידה, מבקשת לגבות את החוב בגין אותו הדו"ח, אך לחסוך מעצמה מאמצים מיותרים לשם כך.
על-פי הדין, אין לפעול לגבייתו של קנס בגין חניה בלתי חוקית, אם מיום שבו קיבל עבריין החניה הודעה על תשלום כפל קנס חלפו 3 שנים, וזאת בשל התיישנות.
ועוד: ככל שמדי פרקי זמן קצרים מ-3 שנים נשלחות לחייב הודעות בדבר חובו ודרישות לתשלומו, אין העונש (הקנס) מתיישן. נקבע כי כל הודעה כזו שנשלחת על-ידי הרשות המקומית מהווה פעולה של תחילת ביצוע עונש, המתחילה מחדש את מירוץ ההתיישנות.
זלזול בחוק
נראה ברור. ובכל זאת, לא כל-כך. בכל זאת מוגשות לבתי המשפט תביעות, בהן הוא מתבקש להצהיר כי קנס כזה או אחר התיישן, או כי הרשות המקומית נהגה שלא כדין בקשר לחוב בגין דו"ח חניה.
טענה נפוצה היא זו, שלפיה על מנת לעצור את מירוץ ההתיישנות, על הרשות המקומית מוטל הנטל להוכיח כי החייב אכן קיבל את ההודעה ששוגרה אליו ממנה. את זאת ניתן להוכיח, כך הטענה הנפוצה, רק באמצעות אישור מסירה שנחתם בידי החייב, ולא אחרת.
במהלך השנים הוכרעה טענה זו על-ידי שופטים שונים, לכאן ולכאן. יש שהקלו עם הרשות המקומית ומנעו ממנה את הטרחה הרבה הכרוכה בהצגת אישור מסירה בגין כל הודעה והודעה. אחרים החמירו עמה, כמי שהכוח בידיה ושמבקשת לגבות חוב מן האזרח הקטן.
בשבוע שעבר דחה בג"ץ על הסף עתירה שעסקה בדיוק בכך. העתירה הופנתה כלפי עיריות הרצליה, תל-אביב, ירושלים, פתח-תקווה, באר-שבע ונתניה, והוגשה על-ידי 8 עותרים (שיוצגו בידי עו"ד מרדכי וייס) שבמועדים שונים קיבלו מהן דו"חות חניה.
העתירה התמקדה בשתי שאלות משפטיות: האחת - האם משלוח הודעה בדבר קיומו של חוב עוצר את תקופת ההתיישנות, אודותיה הסברנו למעלה מכאן? השנייה - האם די לה לרשות המקומית במשלוח הודעה כזו באמצעות דואר רשום, ללא אישור מסירה? והרי תשובה שלילית לאיזו משאלות אלה תוביל לביטולם של חובות רבים שמקורם בקנסות חניה.
בדחותו את העתירה על הסף, היה השופט אליקים רובינשטיין נחרץ וחד-משמעי. למעשה, הוא קיבל את כל טענות הסף של העיריות-המשיבות (שיוצגו בידי עו"ד יצחק וייסמן, רחל אביד, תמר בוקר, מוריה גילה, קרן אבוהרון ומיכל מלמד): היעדר ניקיון כפיים של העותרים; אי-מיצוי הליכים בפני בתי המשפט ה"רגילים"; וקיומן של הלכות מחייבות בשאלות האמורות.
תחילה קבע רובינשטיין כי מאחר שהעותרים נמנעו, במכוון ותוך הפגנה בוטה של זלזול בחוק ובחובת הציות לו, מלשלם את הקנסות שהוטלו עליהם, הם באו לבית המשפט בידיים בלתי נקיות. הוא איזכר הלכה שלפיה בטעם זה, כשהוא לבדו, די כדי לסגור בפני עותר את דלתות בג"ץ.
אף שיכול ודי היה בכך לסגירת הדלתות, לא הסתפק רובינשטיין בכך. הוא הוסיף וקבע כי אף במישור המשפטי, על המשיגים על חיובם בתשלום קנסות לנקוט בדרך המשפטית הקבועה בדין. אף שלדידו לבג"ץ נתונה הסמכות לדון בעתירה, הרי הנסיבות לא הצדיקו את התערבותו. הוא שלח את העותרים לחפש את ישועתם "בדרך החלופית הנתונה להם", היינו, "לנקוט הליך בבית המשפט האזרחי על מנת שייתן סעד הצהרתי מתאים".
רובינשטיין לא נמנע מלהתייחס גם אל השאלות המהותיות שהובאו בפניו. הוא קבע בתכלית הקיצור, כי אף שסוגיית איפוסה של תקופת ההתיישנות לא עמדה במוקד הדיון בפסק הדין, שמקובל לראותו כזה המוביל בסוגיית ההתיישנות של קנסות חניה, הרי נקודת המוצא בו היתה כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש... נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו". בשורה רעה לעברייני החניה.
חזקת מסירה
ומה בנוגע למשלוחן, בדואר רשום ללא אישור מסירה, של ההודעות בדבר קיומו של חוב בגין דו"חות חניה? גם בכך לא מצא רובינשטיין פסול. עוד בשורה רעה לעברייני החניה. הוא איזכר את הוראת החוק המקימה "חזקת מסירה" והקובעת כי בעבירות קנס יראו את ההודעה לתשלום הקנס,כאילו הומצאה כדין, גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים ממועד משלוחה בדואר רשום. חריג לכך יחול כאשר הנמען יוכיח כי מסיבות שאינן תלויות בו - ולא עקב הימנעותו מלקבלה - הוא לא קיבל את ההודעה.
הוראת חוק זו לא נעלמה מעיני העותרים. טענתם המדויקת היתה זו שלפיה אף שזה הדין, עדיין אין הרשות המקומית פטורה ממשלוח ההודעה, מלכתחילה, בדואר רשום עם אישור מסירה. מילים אחרות: רק אם הרשות המקומית שלחה את ההודעה בדואר רשום עם אישור מסירה, רק אז תקום החזקה האמורה - גם אם בסופו של דבר הנמען לא חתם על אותו אישור מסירה.
הסתמכות קלושה
רובינשטיין דחה טענה יצירתית זו. לשם כך הוא נסמך על פסיקה קודמת, שפיה "ההסתפקות באישור על משלוח הודעה בדואר רשום אינה מהווה על פניה נוהג פסול המחייב התערבות של בית משפט זה".
ייאמר מיד: הסתמכות זו קלושה-משהו, בכל הכבוד. קביעה זו באה בגדר החלטה בה נדחתה בקשת רשות לערער, הליך שהשיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרתו שונים מאלה שעל בג"ץ לשקול בבואו לבחון את התנהלותה של הרשות. כמו כן, הקביעה האמורה לא יצרה הלכה, היא נכתבה שלא לאחר ניתוח מעמיק של הסוגיה, ונראה כי היא הובאה למעלה מן הצורך.
"נוכח עילות הסף המתקיימות בעניינם של העותרים, יפים דברים אלה בקל וחומר לענייננו", סיכם רובינשטיין, "ובכל מקרה, התנהלות המשיבות עולה בקנה אחד עם פסיקת הערכאות הדיוניות המובאת בתגובתן, וככל שמבקשים העותרים להשיג עליה - היה עליהם להיכבד ולנהל הליך משפטי מתאים". (בג"ץ 7281/09).