במהלך שנת 2007 הרבה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט גדעון גינת, להוציא תחת ידיו פסקי דין שנחזו להיות עקרוניים. ידיעות אודות פסקי דינו וסקירות שלהם התפרסמו במדורים המשפטיים, מלוות במאמרי פרשנות ובתגובות של משפטנים ושל מומחים.
אחד מפסקי הדין מעוררי ההתלהבות של גינת היה זה שבו הוא קבע כי הגבייה המינהלית אינה חוקתית, וכי רשות מקומית תהא רשאית לנקוט בה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. על-פי גינת, המצבים שבהם רשות מקומית רשאית לעשות שימוש בסמכותה ולנקוט בהליכי גבייה מינהליים (עיקולים) הם כה מועטים, עד כי - בלשונו - "נער יספרם".
קביעה עקרונית זו זכתה למאמרי פרשנות רבים, בהם לא הוסתרה שביעות-הרצון ממנה. עורכי דין המרבים לייצג לקוחות אל מול הרשויות המקומיות מיהרו לברך על פסק הדין.
ברשימה שפרסמנו כאן בעקבות הדברים האלה ("עדיין לא גוויה מינהלית" - 16.10.07) ביקשנו לצנן את ההתלהבות מפסק דינו של גינת. גרסנו כי אף שיכול שהלב נוטה לעברו, הרי בחינה משפטית שלו מעלה כי מדובר בפסק דין בעייתי, אשר ספק אם יטביע את חותמו לאורך זמן.
נטל את העוקץ מהוראות החוק
הטעמנו כי במסגרת התובענה העיקרית לא ביקשה כלל יוזמת ההליך - רכבת ישראל - הצהרה שלפיה העירייה אינה מוסמכת לנקוט בהליכי גבייה מינהלית, וכי היה זה גינת עצמו אשר הודיע לבעלות הדין, מיוזמתו, כי סוגיה זו תידון ותוכרע במסגרת התובענה. הוספנו וגרסנו כי בשיטת המשפט האדברסרית, הנוהגת בישראל, מעלה עובדה זו תהיות.
הוספנו והסבנו את תשומת-הלב לכך שלאור זאת שבהליך הרלוונטי לא נותרה עוד מחלוקת בנוגע לשיעור חוב הארנונה של הרכבת, חדלה השאלה אם הגבייה המינהלית היא חוקתית אם לאו להיות רלוונטית במקרה הנדון. הזכרנו את ההלכה שלפיה בית המשפט לא יידרש לכל הליך שאינו בא לפתור מקרה קונקרטי אלא מתבקש לקבוע דעה אקדמית.
בהתייחסנו לבעייתיות שמעלה פסק הדין, התייחסנו גם לכך שמאחר שמדובר בהוראות חוק שנחקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין בית-משפט מוסמך להורות על בטלותן - גם אם לטעמו המדובר בהוראות חוק בלתי חוקתיות.
הוספנו וגרסנו כי פסיקתו של גינת נוטלת את העוקץ מהוראות החוק המקנות לרשות מקומית סמכויות של גבייה מינהלית.
לאור כל אלה סיכמנו בכך שמוקדם לשמוח או להספיד את הגבייה המינהלית, וכי זו עדיין לא הפכה ל"גוויה מינהלית".
אתמול (ג') התקבל ערעורה של הרכבת, ופסק דינו של גינת בוטל על-ידי בית המשפט העליון. זה לא הסתיר את מורת-רוחו מדרכו של גינת לעבר פסק הדין, והורה להביא את ההכרעה בעתירת הרכבת, לגופה, בפני שופט אחר. מדובר בהוראה חריגה.
גינת גם נפסל מלהמשיך ולדון בעתירה
על כמה וכמה יצא קצפו של בית המשפט העליון. השופט אשר גרוניס (בהסכמת השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית) פתח בכך ש"שהסוגיה בדבר תוקפם של הליכי גבייה מינהליים לא עלתה כלל בעתירה שהובאה בפני בית המשפט המחוזי, ואף לא היה מקום להעלותה מיוזמת בית המשפט".
הטעם לכך משולש: תחילה, סוגיה זו הועלתה בנוגע לשומה לגבי שנה אשר לא אליה התייחסה העתירה. שנית, הגבייה המינהלית בגין השנה הבלתי רלוונטית נעשתה מכוח הסכם שנכרת בין הרכבת לבין הרשות המקומית, והיה מדובר בחוב שלפחות בחלקו לא היה שנוי במחלוקת. במקרה כזה, אף לפי גינת, אין מניעה מלנקוט בהליכי גבייה מינהלית. ושלישית, גינת התעלם מהחלטתה של שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, במסגרת הליכי הביניים בתיק, שלפיה הסוגיה של הליכי גבייה מינהלית היתה אקדמית-גרידא, מאחר שלא התבססה על רקע עובדתי קונקרטי.
גרוניס סיכם בקובעו כי סוגיית תוקפם של הליכי הגבייה המינהליים חשובה, וכי בנוגע להצדקה לקיומם, קיימים טעמים נכבדים לכאן ולכאן. לדידו, גינת התעלם מ"טעמים רבי-משקל ועצמה", שדווקא מצדיקים את הסמכתה של הרשות המקומית לנהוג בהליכי גבייה מינהלית.
"מכל מקום, בנסיבות המקרה שהובא בפני בית המשפט המחוזי לא היה מקום להכריע בסוגיה", חרץ גרוניס, ביטל את פסק-דינו של גינת, ו"פסל" אותו מלהמשיך ולדון בעתירה.
כבודה של הגבייה המינהלית עודנו במקומו מונח, למגינת-לבם של רבים. (עע"ם 8380/07).