גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

בעיקרון, תכונות הנרכשות במהלך החיים לא עוברות מהורים לילדים. אם תא של הורה עבר מוטציה והפך לסרטני, למשל, הדבר לא ישפיע על ילדיו, גם אם נולדו אחרי שהתרחש המקרה. יוצאי הדופן הם תאי הרבייה - הזרע והביצית. כאשר המוטציה מתרחשת בהם, היא יכולה לעבור לילוד. עובדה זו היא נדבך חשוב בחקר המחלות הגנטיות, שתורמת להבנה, מדוע לא לכולן יש בסיס תורשתי לאורך דורות. הבנה זו גם יכולה לקדם את חקר הפתרונות הגנטיים למחלות שמקורן בסביבה ובהשפעתה על תאי הרבייה.

דוגמה בולטת היא הפרמטר של גיל האב. בשנים האחרונות מסתבר כי גיל האב משפיע על התפתחות מחלות גנטיות אצל הילדים. נראה כי במהלך הזמן, הגנים של האב בתאי הרבייה נפגעים, או שקיים מנגנון שמאפשר למוטציות בהם להתבטא בצורה מוצלחת יותר. מחקר חדש מסביר את אחד המנגנונים שמאפשרים התפתחות כזו. לפי המחקר, המקור לבעיה הוא תאים שתפקידם לייצר את הזרע, שמייצרים גם גידולים באזור האשך, הנפוצים יותר אצל גברים מבוגרים. בתאי הזרע של אותם גברים מתרחשות מוטציות לעיתים נדירות - כמו אצל גברים אחרים, אבל נראה כי התאים מייצרי הזרע שנפגעו מתרבים דווקא בקצב גבוה יותר. כך, עם ההתבגרות, שיעור התאים הללו בין תאי הזרע של הגברים עולה.

לדברי פרופ' אנדרו ווילקי מאוניברסיטת אוקספורד, אחד מעורכי המחקר, "אנחנו מאמינים כי רוב הגברים מטפחים את מקבצי התאים הפגומים הללו עם ההתבגרות, לצד כל מיני תופעות אחרות המזוהות עם הגיל. למוטציות הללו אין השפעה שלילית על הגברים, אבל כוון שתאים אלו גם מייצרים תאי זרע, הם עלולים לגרום להיווצרות של תאי זרע עם מוטציות שונות, וגם ילדים עם מוטציות שונות, במידה ותאי הזרע הבוגרים הללו שימשו להתרבות". התופעה קושרה עם מספר מחלות גנטיות נדירות אך קשות. הרופאים התקשו עד כה להסביר להורים מדוע הופיע המחלות הללו ומה ניתן לבדוק כדי למנוע לידה של ילדים נוספים עם אותה המחלה. עכשיו, התמונה ברורה יותר. ב-1958 החל בבריטניה מחקר ייחודי מסוגו, במסגרתו עקב צוות (מתחלף) של פסיכולוגים ורופאים לאורך שנים אחרי התנהגותם ומצב בריאותם של 20 אלף בני אדם, שנולדו באותה השנה, ועוברים עד היום מעת לעת סדרת תחקירים ותשאולים. לאחרונה התפרסם מחקר נוסף על אותה קבוצה, שניסה למצוא מקורות אפשריים לתופעה של כאב מפושט כרוני - כאבים שונים בכל הגוף, שלא נמצא להם מקור.

להיות ילד רע זה כואב

החוקרים איתרו בתוך המדגם קבוצה שהתלוננה על כאבים מסוג זה, ובחנה מה ייחד את ילדותם. אחד הממצאים היה כי בקבוצה זו נרשם שיעור גבוה של בעיות התנהגות בילדות, לעומת ממוצע המדגם והממוצע אצל מי שלא דיווחו על כאבים בלתי מוסברים. למעשה, לילדים עם בעיות התנהגות היה סיכוי כמעט כפול לסבול מכאב מאוחר יותר בחייהם. הקשר היה ברור גם בנטרול מצב סוציו-אקונומי, ואפילו כאשר נוטרלו משתנים כמו דיכאון או בעיות נפשיות אצל אותם מבוגרים. כלומר - גם אצל מבוגרים שלא אובחנו כסובלים מבעיה פסיכולוגית, אלא מכאב בלבד, נמצא בשיעור גבוה יחסית סממן פסיכולוגי בילדותם.

החוקרים, בראשון ד"ר דונג פנג, אפידמיולוג באוניברסיטת אברדין בבריטניה, מאמינים כי הקשר הוא בהפרעה במערכת העצבים המרכזים ובממשק שלה עם המערכת ההורמונלית, שיתכן שעוברת דרך מנגנון הטראומה. לדברי פנג, "אנחנו יודעים כי אירועים מלחיצים בילדות קשורים לדיווח על כאב מפושט כרוני בשלב מאוחר יותר בחיים. אחד ההסברים האפשריים הוא כי בעיות ההתנהגות כמו גם הכאב, מקורם באבדן האיזון במערכת המקשרת בין המוח לבין הורמונים מסוג אנדוקרינים, הקשורה למצבים של לחץ נפשי. ייתכן והאירועים הטראומטיים משפיעים על המערכת הזו לטווח הארוך, בצורה שמובילה הן לבעיות ההתנהגות והן מאוחר יותר לכאבים".