"אני לא זוכר שאיזה טוקבק באחד האתרים עשה לי את זה. טוקבקיסטים כמקורות אינפורמציה או כמשפיעים על אופי של אייטמים - לא יקום ולא יהיה, הם בשבילי חיפושיות זבל. העברית שלהם היא הדבר הכי עילג שאני מכיר, וכל מהותם לידה בחטא, בגלל ההסתתרות שמאחורי האנונימיות" - כך אומר רזי ברקאי ל"ליידי גלובס" במגזין האחרון.
ברקאי מכנה את הטוקבקיסטים "חיפושיות זבל" - ואולי אם הדבר היה תלוי בו היה מקום להסביר את מהות הטוקבקים ומה עומד מאחוריהם. אבל במקום זה, אולי יש מה להלין על כך שאחד השדרים הבכירים, שכבודו במקומו מונח, לא מקבל את הנעשה סביבו.
לו היו שואלים את ברקאי מה דעתו על הדלפה אנונימית לעיתונאי, שממנה הוא היה מקבל קצה חוט ומצליב מקורות מידע - האם גם אז היה מזלזל בדבר? האם היה בודק את רמת העילגות של אותו מדליף, למרות שאינו יודע את זהותו? סביר להניח שלא.
עברית עילגת של טוקבקיסטים? אמנם ישנם כאלה שחוטאים בשפתם בתגובה - מה שאגב מוסיף לקסם התופעה - אבל אני אשמח להפנות את ברקאי עצמו לכמה עיתונאים שטרם הפנימו את חוקי הלשון וספק אם יש להם יכולת תחבירית מינימלית. אבל, תמיד נוח להשתלח בטוקבקים.
העיתונות כבר מזמן אינה הבמה שלנו בה אנחנו יכולים לכתוב את אשר על ליבנו מבלי לקבל ריקושטים. אם אני מביע את דעתי בטור דיעה, יש יתרון גדול בכך שאני פותח את הזירה לדיונים, ואם מישהו חושב שאני בור בנושא - זכותו המלאה לעשות זאת, כי הדיאלוג נפתח ונגמר הכביש החד-סטרי של הנחתות המידע, רק שלפעמים קשה לקבל את העובדה שהכוח עובר מהיחיד להמון. כן, גם לאזרח העילג הקטן, "חיפושית הזבל", יש זכות להביע את דעתה.
אנונימיות? זה כל הקסם. ואם כל-כך קשה לקרוא מגיבים - אפשר פשוט להתעלם מהם, או ליצור קשר עם האחראי על האינטרנט, הוא כבר יעשה משהו.