הרקדנית המחוננת מסוזן דלל. הדמות האצילית מהטלנובלה. הפרצוף המתקלף מתשדיר החיסכון למים. אבל זו לא באמת רננה רז. אולי היא בכלל הזמרת ששרה באלבום הפופ הסוער, המפתה, הטראשי, הפסיכדלי, של להקת "אנרגיה חולנית". או שהיא דרלה, דמות וירטואלית מאנפפת, שפתחה לעצמה בלוג וידיאו מטורלל. או שהיא פשוט עייפה מהכל. מהעומס הזה. מהציפיות. מעצמה.
פעם ראשונה שאת מקליטה מוזיקה?
"לא. ב-2002 אוהד פישוף השתתף בתערוכה בת"א, וללהקה שהקים עבור התערוכה קראו 'לא'. אני הייתי הזמרת. חד פעמית. כשסיפר לי על הפרויקט אמרתי שאשמח לשיר, אבל הוא חיפש זמרים מקצועיים. רק אחרי שקיבל הקלטות של זמרות מחבר העמים עושות את השיר מה'טיטאניק', הוא חזר אליי. זו הייתה פעם ראשונה ששרתי באולפן וחוויתי תהליך חזרות עם הרכב. אבל רק עם 'אנרגיה חולנית' הקלטתי תקליט מהתחלה עד הסוף".
כמה זמן זה לקח?
"שבוע".
קצר.
"ייאמר לזכותם של אריה (פיין) ואורטויה (לאדנר) מהלהקה, שקיבלתי את השירים 3-4 חודשים מראש. הם היו באים לפה הביתה, מקליטים, ואני הייתי עובדת על סקיצות. הם שאלו אם ארצה לכתוב - אבל לא היה לי רצון לכתוב. נהניתי שהביאו לי שירים ואני הייתי צריכה רק להתמסר. הם כתבו שירים תוך כדי ההיכרות בינינו, לקול שלי ולמי שנתפסתי בעיניהם".
מתוך השירים, איך נראה לך שתפסו אותך?
"לצד שירים תמימים ומתוקים, שזה הרושם הראשוני שאנשים מקבלים ממני, הופיעו גם קטעים ששיקפו את הצד האדג'י שבי, שבא לדחוף את עצמו בקצוות, כמו 'סטיקי היירספריי' שנותן בראש, 'סרפינג גירלז' שהוא שיר גלישה, ו'סיקרט אייג'נט' שנשמע כמו שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד - פלרטטני, סקסי כזה".
העבודה איתם שינתה בך משהו? השפיעה?
"ללא ספק. הייתי רגילה לחשוב שבמה היא המקום הטבעי שלי, וכשהופעתי איתם - ההתנסות הזו, לעמוד שם בתור זמרת סולנית, הייתה כמו להתחיל מחדש. הייתי נבוכה על הבמה, לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלי, וזה אתגר אותי - להיות פרפורמרית.
"הם גם פתחו אותי בכל מה שקשור למוזיקה. הבנתי שאני לא רק רקדנית, כוריאוגרפית, שחקנית - מוזיקה היא חלק חשוב בחיים שלי, שגורם לי הנאה עצומה. בן הזוג שלי, אור מורן, כותב שירים - והכנסתי את עצמי למערך ההופעות שלו.
"אנחנו מופיעים בשאפה-בר בשוק הפשפשים. והייתה הופעה בלבונטין בהרכב מלא".
"אני בתקופה מוזרה בחיי". רז
"ציפיות הן הקולות שלך"
על החיבור שלה ללהקת "אנרגיה חולנית" אומרת רננה: "זו הייתה עסקת חבילה אידיאלית - יש לנו להקה, נכתוב לך שירים, ואת תשירי אותם.
אני מאד אוהבת את המוזיקה שלהם. מצד אחד, משהו בלחנים נורא קליט, ואם היו שרים אותם אמנים אחרים, זה היה יכול להיות להיט בגלגלצ. מצד שני, הם מתוחכמים.
"גם מעניין להסתכל עליהם. כשהם התקשרו אליי, הם נתנו לי כתובת של אתר, והדבר הראשון שראיתי שם הוא אריה בחליפת סבנטיז. זה מיד הדליק אותי. יש לי חיבה לביזאר".
מתסכל אותך שמעטים שמעו את הדיסק?
"יש בזה אלמנט של תסכול. אבל אני לא סתם עושה דברים שיש להם קהל מאד מצומצם, כמו מחול. אם הייתי רוצה להגיע להמוני אדם, הייתי בוחרת בתחום אחר. היה ברור לי ש'אנרגיה חולנית' היא לא להקת משינה. המפגש איתם אפשר לי להוציא את הדברים הפרועים שבי החוצה. קצת מעייף אותי שאנשים חושבים שאני חמודה. אני לא תופסת את עצמי ככה. ויש בי רצון שלא להיות במקומות שמצפים ממני להיות בהם".
מי מצפה?
"יש מצב שאני מעצמי. הרי ציפיות הן הקולות שלך בראש. אבל אני גם מרגישה שההסתכלות עליי מאד אינסטנט. בטלוויזיה אני רוצה לעשות דברים שמעניינים אותי - למשל, תפקיד קומי - ולא רק את הבחורה החמודה והמתוקה. אבל גם לא אגיד שאם אקבל משהו שיאפשר לי להתפרנס בכבוד, אדחה אותו. אני לא משה איבגי".
"מוזיקה גורמת לי אושר"
מה שנכון. רז היא הכל חוץ מהצפוי. ואם אתם מתקשים להאמין, זה יעבור לכם ברגע שתצפו בבלוג הוידיאו המחופף שבו היא מגלמת את דמותה של דרלה, בת טיפש עשרה, מעריצה מנוזלת של רן דנקר ועילי בוטנר, שהספר האהוב עליה הוא דפי זהב.
מאיפה הגיעה דרלה?
"אולי זה יישמע פסיכוטי, אבל זו דמות שיום אחד הגיחה. היא ההיפך המוחלט של כל הדברים הייצוגיים שבי. אולי היא האיד שלי. אחת שמרשה לעצמה. סוג של מופרעות".
למה דרלה נעלמה כל-כך מהר?
"יש לי תוכניות להמשך. לעשות את 'דרלה בתל-אביב'. הרפתקאותיה בעיר הגדולה. וחוץ מזה, היא לא נעלמת. היא כל הזמן פה. לא פעם אני רואה דברים דרך העיניים שלה".
רגע, מה עם מחול?
"בדצמבר חזרתי מ-3 חודשים בארה"ב - לימדתי ויצרתי עבודה בדאלאס, טקסס. מאז, אני בפסק זמן מהחיים שהיו לי. חזרתי אחרת, לא לעשייה מטורפת. יש הופעות, אני מלמדת, עשיתי פרויקט עם הקאמרית הקיבוצית, וביולי יש סיור בחו"ל עם העבודה 'אור'. ועכשיו אני מחכה לקלישאה הכי קלישאתית - שתיפול עלי המוזה".
ממתי את יוצרת מחול?
"מ-99'. עשר שנים של עבודה".
ואיך את מסכמת?
"מפחיד להגיד, זה משפטים של אנשים גדולים. עבר נורא מהר. ואני אסירת תודה על מה שיצרתי ועל זה שעבדתי במקצוע שלי. מצד שני, יש שחיקה מאד גדולה.
"בכל מקום בעולם קשה להיות אמן. על אחת כמה וכמה בישראל. ועל אחת כמה וכמה במחול. וזה שאני כבר בת 32, לא בשנות ה-20 לחיי, מעלה שאלות על העתיד שלי. ברור לי שלא אעשה הסבה. ויש לי תחושה שהפתרון הוא האחדה של כל הדברים - מוזיקה, מחול, משחק. אולי אני צריכה להבין שאני מישהי שיוצרת בכל מיני תחומים ושפרויקט שלי יכול להיות כל דבר".
את נשמעת עייפה.
"נכון. אני בתקופה מוזרה בחיים. הנסיעה לארה"ב פלטה אותי מהאינרציה לעבוד ולעבוד ונתנה לי את האפשרות להביט בחיים שלי - מה בא לי להמשיך לעשות ומה לא.
"כשהייתי יותר צעירה, שמעתי אמנים מבוגרים מדברים, והבהילו אותי התסכול והמרירות שלהם. אחרי שנים בתוך זה, אני מבינה כמה מהר אפשר להגיע למקום הזה, כל כך פשוט להגיע, ואני לא רוצה להיות שם.
"אני מחפשת סוג של תשוקה. ערנות. בא לי לעשות. ליצור. מאד הרגשתי את זה עם 'אנרגיה חולנית' - בא לי לעשות משהו, כמו שם, ב-%100".
כשדיברת על מוזיקה, היית מאד שמחה, וכשעברנו למחול, נשמעת מלנכולית.
"נכון. אני מחפשת הרבה הזדמנויות להופיע עם אור, כי מוזיקה גורמת לי אושר במובן הכי פשוט של המילה - לשיר וליהנות מזה. זה כיף בשבילי. אני מקווה שאחזור למחול מהמקום הזה, של הכיף".