הידיעות על מעצרים וחקירות העלו מחדש את נושא המלחמה בשחיתות כנושא עיקרי, הדוחק מהכותרות אפילו נושאים ביטחוניים ומדיניים.
בדבר אחד אין כל ספק: בישראל קיים מנגנון משפטי עצמאי שאינו מושפע מגורמים פוליטיים, המבצע את תפקידו - לא פעם גם בקנאות לעניין - ללא משוא-פנים. זהו נכס גדול שיש לשמור עליו, ושאיני מכיר דומה לו בדמוקרטיות מערביות אחרות.
עניין נוסף ברור: יש להילחם בשוחד במלוא החומרה ולהעניש בעונש קשה ומרתיע גם את נותניו וגם את מקבליו. יש לשקול הטלת חובת הצהרת הון על שורה רחבה של עובדי ציבור ולגבותה בעונשים קשים במקרים של הצהרת-שווא.
אך קיימת גם שחיתות שאינה מגיעה לידי שוחד. האם יש צורך בעבירה כזו? התשובה היא חיובית, שכן יש פעולות מזיקות ומשחיתות-מידה שאינן עולות כדי שוחד. הצרה היא שעבירה בגין הפרת אמונים היא עבירת סל מטושטשת, שיש לה פרשנויות רבות, ואשר בוקרה קשות על-ידי משפטנים שראו בה סטייה מעקרונות שלטון החוק.
ישנן הצעות שונות - כולל אחת מעניינת של פרופ' קרמניצר - כיצד לנסח מחדש את העבירה הזו כדי שתתאם את עקרונות שלטון החוק. בהעדר הגדרה ברורה של מרכיבי העבירה, קיים חשש מתמיד שהמשטרה והפרקליטות ישתמשו בעבירה זו בדרך סלקטיבית ולא שוויונית וייזקקו לכוחות העצומים שיש להם לחריצת גורל חשודים מסוימים עוד בטרם נחרץ דינם. כשמוסיפים לכך את השפיטה על-ידי התקשורת, אפשר להבין את חומרת העניין.
יש אפוא צורך דחוף לנסח עבירה זו מחדש, למנוע ערפול לגבי משמעותה ולקיים מדיניות קפדנית של שוויון בהפעלת החוק כלפי חשודים. בלי רפורמה כזו, תמשיך לרחף תחושת אי-נוחות סביב עבירה זו.
אני מעיד את עצמי: למרות שקראתי חומר רב, כולל פסקי דין תקדימיים, איני יודע מה נחשב בישראל לעבירת הפרת אמונים ומה לא. זהו מצב בלתי נסבל.
יתר-על-כן, שחיתות ציבורית יש לה שתי משמעויות: הראשונה פשוטה ונובעת מתאוות-בצע המבזה את הסמכות הציבורית. מקומם של אלה האשמים בה בבתי הכלא. לעומת זאת מוכרת שחיתות הנגרמת שלא מתאוות-בצע אלא מפגעי השלטון: במצב זה, הביורוקרטיה והסחבת עלולות להביא גם את האזרח שומר החוק לידי יאוש, ואז הוא נזקק ל"מאכערים"; זו תחילת הגלישה להשחתת המידות.
כשאדם ממתין להיתר בנייה שנתיים ושלוש, גם כשאין שום בעיה תכנונית, וכאשר אין אפשרות להגיע למינהל מקרקעי ישראל - לא בטלפון, לא במייל ולא בביקור במשרדיהם - התוצאה היא היזקקות למי שיוכל לזרז הליכים.
במילים אחרות: הסחבת והשיתוק של הממשל בישראל היא גורם שחיתות; היא חור הקורא לעכבר. הרפורמות הנדרשות כדי להאיץ את תהליכי ההחלטה בישראל גם הן כלי נשק חיוני במלחמה בהסתאבות הניבטת אלינו מכותרות העיתונות.
* הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וחבר כנסת לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006).