אפריקה גרמה לסיון בורוביץ'-יערי הלם, שהלך והעמיק ככל שהרחיבה את היכרותה עם היבשת, והסיט את מסלול חייה. היא הייתה בשנות העשרים לחייה, ישראלית-צרפתייה שחיה בארצות הברית ועבדה במלצרות כדי לממן את לימודיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לאחר שסיימה את לימודה לתואר הראשון במימון והתמחות במורגן סטנלי, המסלול הטבעי שהסתמן היה קריירה פיננסית בבנק השקעות או בתפקידים ניהוליים שונים; אבל הג'וב הראשון שמצאה לאחר התואר, בזכות הצרפתית השגורה בפיה וגם בזכות קשרים משפחתיים, היה מנהלת בקרת איכות במפעליה של חברת ג'ינסים באפריקה.
כבר אז נבט בראשה הגרעין של הארגון שהקימה, "לב יהודי לאפריקה", אשר רותם טכנולוגיות ישראליות חדשניות לטובת ייצור חשמל ביבשת הענייה, ושעזר עד כה לכמאה אלף איש בעשרות כפרים בטנזניה, באוגנדה ובאתיופיה לזכות במים נקיים ובמאור. הלהט שבו היא מתארת את הולדת הקרן רומז איך הצליחה ה"משוגעת לדבר" הזאת להרים לבדה מפעל חוצה היבשות.
הנחיתה הראשונה, במדגסקר, הפגישה אותה עם המחזות שתשוב ותראה בדרך למפעלי הג'ינסים של החברה: ילדים נפוחים מרעב, בקתות שאינן ראויות למגורים בכפרים ללא תשתיות, ונשים עם תינוקות כרוכים בחיקן, המשוטטות ימים שלמים בחיפוש אחר מים ושבות עם כד מים מעופשים על ראשן. אלה מים שחפרו בידיים או בדלי כדי להגיע אליהם; מים עם בוץ ולכלוך שגורמים לילדיהן לחלות (שניים מתוך חמישה ילדים מתים לפני גיל 5 בגלל זיהומי המים). החלק האחר של היום מוקדש לחיפוש עצים להסקה ולבישול. היום, לאחר שחקרה את הנושא, יודעת בורוביץ'-יערי לספר שיש בעולם 2.4 מיליארד איש, באפריקה ובאסיה, שמעבירים חלק גדול מיומם בחיפוש אחר חומרי בעירה. וככל שהזמן עובר מידלדלים היערות והצמחייה, והם צריכים לחצות מרחבים גדולים יותר כדי למצוא אותם.
החברה שבה עבדה דווקא ניסתה להיות הוגנת. "היום אפריקאי, אם הוא בר מזל, מרוויח דולר ליום בממוצע, והם שילמו כמעט כפול", היא אומרת. "הם גם נתנו תנאים טובים יותר, כמו העסקת נשים ואפשרות להביא את הילדים ולשמור עליהם, וגם שלוש ארוחות ביום". בכל מדינה שאליה נשלחה - קניה, דרום אפריקה, בופוצואנה ועוד - חזרו מראות העוני הנורא. "עם הזמן", היא ממשיכה, "רציתי למצוא את הסיבה, למה עדיין יש כל-כך הרבה עוני באפריקה".
כשחזרה לארצות הברית התחילה לקרוא ולהתעניין, ותוך כדי לימודי התואר השני בניהול אנרגיה לקחה קורסים בנושאי גיוס תרומות והקמת ארגונים שלא למטרת רווח. בשלב מסויים הגיעה בורוביץ'-יערי למסקנה שאם יש דבר אחד שיכול להיות נקודת ארכימדס לשינוי מצבם של הכפריים שראתה, אין אלה משלוחי מזון ותרופות או תרומות כספיות גדולות, אלא חשמל. היא מעלה תמונת גוגל ארת' של העולם בלילה. כל היבשות נוצצות באורות, אפריקה אפלה. ל-92% מהאפריקאים אין חשמל; חשמל שבאמצעותו יכלו לשאוב מים נקיים מעומק האדמה. גם תרופות וחיסונים אינם מגיעים למרפאות הכפריות, כי אין מקררים לאחסן אותם, ותלמידי בית הספר מתקשים להכין את שיעוריהם כי מהרגע ששוקעת השמש הם באפלה.
התודעה הזאת התחדדה כאשר תוך כדי הלימודים עבדה בורוביץ'-יערי עבור תוכנית הפיתוח של האו"ם, ונשלחה לסנגל במסגרת פרויקט משותף עם משרד האנרגיה המקומי. בין השאר, הובאו מנועי דיזל לכפרים כדי שיוכלו לטחון גרעינים - חיטה או תירס - לקמח, במקום לכתוש אותם שעות ארוכות באמצעות עלי. "אחרי זמן מה ראיתי שזה לא עובד כמו שצריך", היא אומרת. "היו שתי בעיות. האחת בעיית תחזוקה של המכונות, אבל הבעיה העיקרית הייתה שאנשים היו צריכים לקנות דלק כדי להפעיל את המנועים. הדלק יקר מדי עבור הכפריים - משהו כמו דולר לליטר, כאשר ההכנסה היומית הממוצעת עומדת, על דולר אחד - וגם קשה מאוד להביא את הדלק לכפר. ברוב המקומות אין כבישים, ואנשים היו הולכים שעות ברגל כדי לסחוב לכפר ג'ריקן דלק. אז המכונות עמדו כבויות והם המשיכו לטחון ביד. הבנתי שצריך פתרון אחר".
מה שיש באפריקה בשפע הוא שמש, ובורוביץ'-יערי נזכרה בילדותה בישראל, ובקולטי השמש לדודים שכיסו את הגגות. היא ידעה שפאנלים סולאריים מחזיקים מעמד 30-20 שנה, ושתחזוקתם קלה - לרוב מספיק לנקות מאבק. בנוסף, מדובר בהוצאה לא גדולה במיוחד, ובהקמה מהירה, כך שהתוצאות מגיעות מהר. ההיכרות עם הקהילה היהודית הולידה אצלה רעיון שהוא גם הברקה שיווקית: לקשר בין תורמים יהודים, שרוצים לעזור לכלכלה ולתדמית הישראלית, ובין הכפרים הנידחים על בקתות העץ שלהם באפריקה. כך נולד לב יהודי לאפריקה.
"היום ייצרתי חשמל לאפריקה"
הרעיון המרכזי שעומד מאחורי לב יהודי לאפריקה נועד לאפשר לתורמים לשלב את המודעות האקולוגית עם עזרה לעולם השלישי ולתדמיתה של ישראל. פרופיל התורמים מראה שהיא קלעה לנישה נכונה: צעירים בעלי מקצועות חופשיים, גילאי ה-30 בדרך כלל, שהחלו להתבסס, ושתרומה שהיא גם "ירוקה", גם פילנתרופית וגם ציונית מדברת אל לבם. ערבי גאלה ואירועים חברתיים ל"קהילת" התורמים, שבהם נפגשים עם שגרירים אפריקאים ועם יזמים נמרצים מישראל, ויש בהם קוקטייל וריקודים, עושים אף הם את שלהם.
הנה המספרים: תשתית חשמל ומערכת שאיבת מים עם ברזים לשתייה, צינורות להשקיה ונקודת מים לבקר, עולה בין 20 אלף ל-30 אלף דולרים. אל ברזייה כזאת המותקנת בכפר מגיעים גם בני הכפרים הסמוכים למלא מים - המערכת מספקת די והותר - וכך, לא פחות מאלף איש נהנים מהמים הנקיים והבריאים. תשתית להארת בית ספר או מרפאה עולה בין 5,000 ל-10,000 דולרים. כשמרפאה מחוברת לחשמל, מגיע גם המקרר עם התרופות ועם החיסונים, ומיד מתייצבות אלפי אימהות מהאזור עם הילדים לקבל חיסון. בית הספר המואר מושך אליו את הילדים, שמכינים שיעורים בערב, וחלקם אפילו נשארים לישון שם.
לרוב, לכפר אחד יש תורם יחיד. הסכומים בהחלט סבירים בגובהם לבני המעמד הבינוני-גבוה של בעלי המקצועות החופשיים. בתמורה, התורם מרגיש שהכפר "שלו", ואף זוכה להעניק שם לפרויקט - שמות משפחה, שמות הילדים ושמות הורים שנפטרו מאוד מקובלים. אחרי שלושה-ארבעה שבועות הוא כבר מקבל תמונות מהמקום.
בינתיים עובד לב יהודי באפריקה בעיקר עם חברת הסטארט-אפ הישראלית סולאראדג', שמייצרת "קופסאות חכמות" המאפשרות ניצול טוב יותר של הפאנלים הסולאריים ובקרה מרחוק על מצבם ועל ביצועיהם (ראו מסגרת). לטכנולוגיה הזאת יתרון נוסף: היא תאפשר לתורמים לעקוב דרך האינטרנט על כמות החשמל שמייצרת המערכת שלהם, להרגיש קשר עם הכפר "שלהם", ואולי אפילו לכתוב בבלוג האישי: "היום ייצרתי כך וכך חשמל עבור אפריקה".
"התחלנו עם פרויקטים מיוחדים לבר מצווה", מספרת בורוביץ'-יערי. "ילדים וילדות יהודים אמריקאים מחפשים מטרה לתרום לה בגיל הזה, לרוב מהכספים שקיבלו כמתנות לאירוע - 6,000-5,000 דולרים. אנחנו מקשרים בין הילד לילדים בבית הספר שהכנסנו אליו חשמל, או בינו לבין הרופא או האחות במרפאה, וההורים מאוד אוהבים את זה". יש גם בתי כנסת שבוחרים לתרום באופן הזה.
איך שומרים על התחזוקה
בורוביץ', 31, נולדה בישראל, לאב שנולד באלג'יר והתגורר תקופה מסוימת בצרפת, ולאם שעלתה מתוניס. ההורים הכירו בארץ, והתגוררו עם שלושת ילדיהם בראשון לציון. האב, שהיה אחראי על יבוא ויצוא באל על, איבד בשלב מסוים את עבודתו. על רקע מלחמת המפרץ המתקרבת שעוררה בו חשש, החליט שאין למשפחה מה לחפש כאן יותר, והם שבו לצרפת. בורוביץ' הייתה שבוע לפני בת המצווה שלה.
גם מקצועית שינה האב כיוון מקצה לקצה, ופתח פיצרייה-מסעדה בעיר הנופש ניס. "מסעדה קטנה עם ספציאליטה ניסואז", אומרת בורוביץ'-יערי. המשפחה התגוררה מעל לפיצרייה, וכולם עבדו בה. הילדים נשלחו לבית ספר דתי על אף שהמשפחה חילונית, כי לא ידעו צרפתית, ולאב היה חשוב שיהיו בסביבה אנשים שיודעים גם עברית, שיקלו את המעבר.
כשהגיעה בורוביץ'-יערי לגיל גיוס, חזרה לארץ והתנדבה לצבא, לשירות בקיבוץ כינרת, שאותו היא זוכרת מאוד לטובה. לאחר מכן עבדה כמלצרית באילת במשך חודשיים, חסכה קצת כסף, השתמשה במעט שהיה לה בבנק, וקנתה כרטיס טיסה לאמריקה, לניו יורק. שם החלה לעבוד במסעדה, עבודה שמימנה לה קורס באנגלית. אחרי שנה הייתה "בסדר באנגלית אבל לא טובה". לדבריה, זה מה שהכתיב את הבחירה בלימודי המימון: "אמרתי, אני עוד לא טובה באנגלית, אבל במספרים תמיד הייתי טובה, יותר קל לי איתם".
לאחר ההיכרות עם אפריקה במסגרת עבודתה בחברת הג'ינסים וכשהייתה בלימודי התואר השני שלה, הכירה את בעלה, דיוויד בורוביץ', מהדמויות המרכזיות בקהילה היהודית בארצות הברית, שהקים לא מעט ארגונים וקרנות בעצמו.
לפני ארבעה חודשים הם "עשו עלייה" ועברו להתגורר במודיעין, עם התאומים בני 11 חודשים; המשרדים של שניהם עדיין בניו יורק, והם חיים בין שתי הערים. לדברי בורוביץ'-יערי, בעלה הוא דמות כריזמטית וסוחפת שהיא חשה צורך לא לחסות בצלה. "הוא תמיד ניסה לעזור לי, ותמיד לא רציתי. הוא אדם מאוד מיוחד, עם הרבה קשרים ויוזמה. אבל אני רציתי לעשות את זה לבדי. זה משהו שקשור לאגו שלי; רציתי שייתן לי להוכיח את עצמי לבד".
ההתחלה של לב יהודי לאפריקה לא הייתה פשוטה. בצד המוסדי של העניין סייעו לבורוביץ'-יערי עורכי דין, פרו בונו, להפוך לארגון שהתרומה לו מוכרת לצורכי מס. אחד הפרופסורים שלה מקולומביה עזר לה במחקר, ויחד הם גילו שטנזניה היא אחת המדינות היחידות באפריקה המאפשרות לייבא פאנלים סולריים ללא מס. היא טסה לשם עם שני סטודנטים חברים, וגם לאוגנדה ולאתיופיה. בתחילה מימנו בעצמם את הטיסות - השהות בכפרים זולה מאוד - ולאחר מכן נעזרו במענק שקיבלו.
דרך קשריה עם תוכנית הפיתוח של האו"ם מצאה בורוביץ'-יערי קבלן מקומי שיכול היה לבצע את העבודה, וכן זומנה לפגישה עם שר המים. הוא הסכים מיד לפגישה, ואף לקח אותם לסיור בכפרים, הראה את היובש, הסביר כמה ישתנו חייהם אם תהיה להם גישה למים שמעמקי האדמה, כלומר - את הצורך באנרגיה לשאיבה. בדומה הגיעו גם לאוגנדה ("את צריכה לשמוע איך הגברת הראשונה של אוגנדה, אשת הנשיא, מדברת היום על ישראל"). באתיופיה הגיעו לאזור שממנו באו היהודים. לדבריה, אתיופיה קצת יותר קשה לפעולה, בגלל הביורוקרטיה הסבוכה שלה ומספר האישורים שיש להשיג מגורמים שונים. שם הביאו חשמל ל-27 בתי ספר.
כל זה היה לפני שנתיים. מאז פועל לב יהודי באפריקה ברחבי היבשת, ובורוביץ'-יערי אומרת כי בכפרים שאליהם הגיעו השיפור בתנאי החיים של התושבים דרמטי. הנשים חוסכות זמן כי אינן צריכות לחפש שעות אחר מים ועצים, ולכן יותר ילדים - בעיקר ילדות, שקודם גויסו למשימות המשפחתיות - מגיעים ללמוד בבית הספר. הבריאות השתפרה, היבולים החקלאיים נהנים ממים כל השנה, ויש אפילו יותר יבול ממה שהמשפחה צריכה. הנשים מוכרות אותו בשוק, והכסף עוזר למשפחה להתקדם, למשל לקנות פרה שבחלבה אפשר להשתמש וגם למכור. בזמן שהתפנה, חלק מהנשים החלו גם לקלוע סלי קש ולארוג שטיחים ובדים ולמכור אותם.
כפרים שזכו לביקור הצוות של לב יהודי באפריקה הפכו בזכות המים לעשירים יחסית לכפרי הסביבה. כאשר חוזרים הפעילים לביקור, מקבלים את פניהם בריקודים ובשירים. "אין פלא", אומרת בורוביץ'-יערי, "אלה אנשים שרגילים שאף אחד לא מגיע אליהם ואין להם שום עזרה. אם אין אוכל - הם מתים ברעב. אם הם חולים - הם מבריאים לבד או מתים; אין בית חולים קרוב".
אחד הדברים שהטרידו את בורוביץ' היה איך לוודא שהמתנה שקיבל הכפר תמשיך לשרת אותו ולא תיזנח עם בעיית התחזוקה הראשונה. מערכות המאור בבתי הספר ובמרפאות זקוקות לאספקת נורות ופעם בכמה שנים, להחלפת הסוללות שאוגרות את האנרגיה הסולארית ביום כדי להשתמש בה לתאורה בלילה. הפתרון היה לייצר מקור הכנסה: בהיעדר רשת טלפוניה, גם בכפרים הנידחים ביותר מצוידים אנשים בטלפונים סלולריים, ולעתים הם הולכים שעות וימים כדי לטעון אותם, בתשלום. לכן, בכל פרויקט מותקנים שקעי טעינה, שיכולים לטעון חמישה טלפונים בו זמנית, והתשלום עבור הטעינה נשמר בקרן מיוחדת המשמשת להוצאות התחזוקה.
בעיה נוספת שעלתה היא איך לוודא שהמערכת הסולארית תפעל כסדרה, שהתקלות בה יתוקנו והיא לא תיגנב או תיהרס. בחלק מהכפרים, ביקור של הקבלן המבצע פירושו נסיעה ממושכת בדרכים לא-דרכים, לעתים בשבילי עזים. כאן עזר לה החיבור לסולאראדג', שכן הטכנולוגיה של החברה מאפשרת מעקב אחר מצב הפאנלים דרך האינטרנט ובאמצעות הודעות טקסט, מה שמאפשר לפעמים עזרה מרחוק (למשל; שמישהו ינקה את הפאנל מאבק), מתריע על גניבות, מגלה את מיקום הרכוש הגנוב, ומאפיין במדויק את התקלה.
בנוסף לחשמל ולתועלותיו, אחראי לב יהודי לאפריקה על פרויקט השקיה בטכנולוגיית טפטפות, יחד עם חברת "נטפים", ובקרוב יתחיל בפיילוט של שימוש בטורבינות רוח לייצור חשמל, וכן בטכנולוגיות טיהור מים. עד כה גייס לב יהודי לאפריקה 400 אלף דולרים, אבל עכשיו לבורוביץ'-יערי יש שאיפות גבוהות יותר, כי יש לה פרויקט חדש בקנה: לבחור בכל ארץ "כפר לדוגמה" שבו יותקנו כל אחת מהטכנולוגיות הללו, שכן קשה מאוד לטלטל תורמים, אנשי קונגרס ושרים אפריקאים מכפר לכפר בדרכים לא דרכים. בורוביץ' מאמינה שכפרי הדוגמה האלה יהיו בעצמם מנוף לשיתוף פעולה ממשלתי נלהב יותר וגם לתרומות. "האתגרים החדשים האלה", היא צוחקת, "מטעינים אותי באנרגיות גבוהות".