ההחלטות בבנק לאומי מגיעות לדירקטוריון כשהן "מבושלות" על-ידי הנהלת הבנק. הדיון בדירקטוריון קצר, וברוב המקרים ההחלטות מאושרות באופן אוטומטי. דירקטוריון הבנק אינו יוזם פעולות פיקוח אקטיביות על הנהלת לאומי ואינו בוחר בעצמו נושאים לדיון ולבירור עם ההנהלה. איכות הממשל התאגידי הנוגעות ליחסים שבין דירקטוריון הבנק לבין הנהלתו נמוכה למדי.
הפיקוח על הבנקים בראשותו של רוני חזקיהו לא חסך מילים כדי לתאר בדו"ח, שחשף אתמול "גלובס", את היחסים הבעייתיים שבין הדירקטוריון להנהלה של הבנק הגדול ביותר במדינה.
כל חברה והמריונטות שלה
אם חזקיהו היה נפרד מהלשון היבשה, המשפטית והרשמית שמלווה דו"חות ביקורת מסוג זה, הוא היה משתמש בשפה הרבה יותר ממוקדת: למשל, שדירקטוריון לאומי הוא חסר שיניים. הוא לא עצמאי. הוא לא מציג שאלות קשות להנהלת הבנק. שהדירקטורים מעולם לא התייצבו נגד ההנהלה. שספק אם דמוקרטיה מסוג כזה או אחר מיושמת בכלל בחדרי ישיבות הדירקטוריון של בנק לאומי. שהמנהלים הבכירים בבנק קיבלו למעשה יד חופשית למשך שנים. שהדירקטוריון הוא מועדון ג'נטלמנים שקט, שדואגים זה לאינטרסים של זה, וכולם מצביעים כפי שהמנכ"ל הנחה אותם להצביע.
בקיצור ולעניין: שדירקטוריון לאומי הוא אכן הדירקטוריון של גליה (מאור, המנכ"לית, הבוס הכל-יכול של הבנק). ואם חזקיהו היה מרשה לעצמו להשתחרר לגמרי מכבלי הנימוס, הוא היה אומר שדירקטוריון לאומי הוא לא יותר מאוסף של מריונטות, הכינוי שהודבק בזמנו לדירקטוריון בנק הפועלים.
וכדי לספק את תחושת ההגינות המתבקשת, בנק לאומי ובנק הפועלים לא לבד בסיפור המריונטות. לכל בנק בישראל יש מריונטות משלו. לכל חברה גדולה במשק יש מריונטות משלה - הדימוי החמים והנעים של דירקטוריונים הוא זה שמושל בכיפה. די נדיר לראות דירקטורים פעילים, עצמאיים ובעלי שיניים שמתייצבים בגלוי מול ההנהלות, שואלים שאלות קשות ולא משמשים כחותמת גומי. הבעיה היא שבנקים שונים במהותם מכל חברה אחרת. הם ציבוריים בבעלות וציבוריים בפעילות. מרבית המניות של שני הבנקים הגדולים בישראל וחלק גדול מאוד ממניותיהם של שלושת הבנקים האחרים, מוחזקות על-ידי הציבור.
פעילות הבנקים, בפשטות, היא תיווך של כספים - בין אם הפקדות ובין אם הלוואות - של הציבור. לכן, דווקא במוסדות פיננסיים החשיבות של פיקוח אקטיבי על ההנהלה צריך להיות בנשמת אפו של כל דירקטוריון. ראינו כבר איך מנכ"לים דומיננטיים בבנקים זרים הובילו להרס וחורבן, איבדו את הבלמים, השמידו עשרות מיליארדי דולרים, הנהיגו מדיניות סיכונים מתירנית, מעלו באמון לקוחותיהם והמשקיעים שלהם ודחפו כלכלות שלמות למיתון ארוך.
לזכותה של מאור ייאמר שלאורך שלטונה הארוך בבנק לאומי היא לא נדבקה באף אחת מהמחלות של הבנקאים הזרים. היא הנהיגה היטב את בנק לאומי בטלטלות כלכליות, היא ביצעה אמנם טעויות (פרשות שווייץ ופסגות, למשל) אבל אין מנהל חף מטעויות, במיוחד אם הוא מכהן בתפקיד 15 שנה.
כל זה נכון, אבל עדיין לא מקנה לדירקטוריון לאומי את הזכות להנהן בחיוב אחרי כל החלטה שמובילה מאור ולשמש לה כחותמת גומי.
משימה ראשונה לדוד ברודט
הדו"ח של חזקיהו מפנה אצבע מאשימה לעברו של איתן רף, היו"ר הקודם של הבנק, שפרש בשבוע שעבר לאחר קדנציה ארוכה מאוד, כ-15 שנה. מהדו"ח עולה שרף שמר על רף נמוך מאוד בכל הקשור ליחסי הפיקוח שלו עם מאור. כל זה היה וחלף, ועכשיו יש יו"ר חדש, דוד ברודט.
הדבר הראשון שחייב ברודט לעשות הוא לכנס את דירקטוריון הבנק כדי לדון בדו"ח של בנק ישראל ולשחררו מיד לפרסום במלואו, במיוחד אחרי החשיפה של "גלובס" היום. דו"ח כזה לא יכול להישאר התכתבות פנימית בין דירקטוריון לאומי לבין חזקיהו.
מערכת יחסים בין דירקטוריון להנהלת הבנק הגדול בישראל אינה יכולה להתחבא בתכתובות בין עורכי דין. היא חייבת לצאת בהודעת בורסה מסודרת, מפורטת וגלויה לעין כל. פישר וחזקיהו אינם יכולים לוותר על הפרסום הזה בטיעון שזה נושא שולי שבין הפיקוח לבנק שייפתר בסדרת מכתבים של הלוך, ושוב וחזור. הם אינם יכולים לוותר על פרסום הדו"ח, במיוחד אחרי המאבק שניהלו בבנק הפועלים להדחת היו"ר דני דנקנר, ובמיוחד אחרי שהמאבק התמקד בהתנהלות דאז של דירקטוריון הפועלים מול הנהלתו.
בין דליה לגליה
הפרק החשוב בדו"ח וקריטי במיוחד למאור הוא היחסים של בנק לאומי עם עו"ד דליה טל, עורכת דין פרטית, שותפה בכירה במשרד עורכי הדין קנטור-אלחנני-טל. הדו"ח עוסק בשלושת הכובעים של עו"ד טל: היא יועצת משפטית להנהלה, יועצת משפטית לדירקטוריון והיא גם יועצת משפטית, לעתים, של גורמים שעובדים עם בנק לאומי. היא שותפה כמעט לכל העסקאות שביצע בנק לאומי בכהונתה של מאור, רכישה או מכירה, קופות או קרנות, והרשימה עוד ארוכה.
הדו"ח עוסק בניגוד העניינים הפוטנציאלי של עו"ד טל, אבל מחטיא את המהות: טל היא חברה אישית קרובה מאוד-מאוד של מאור, אשת סודה כפי שנוהגים לומר, בדיוק כמו שגד סומך, שעומד בראש פירמת סומך-חייקין, הוא איש סודה של מאור (וגם רואה החשבון של הבנק). טל ומאור הולכות יד ביד כבר קרוב ל-30 שנה, עוד מתקופת כהונתה של מאור כמפקחת על הבנקים. טל אינה מסתירה זאת, היא דיברה על זה לא מעט ואף כינתה את היחסים ביניהן "אחווה מיוחדת".
השאלה שעולה מהקשר הצמוד והארוך הזה היא עד לאן הובילה ה"אחווה המיוחדת". אין ספק: היא הטיבה מאוד עם עו"ד דליה טל ועם משרד עורכי הדין שלה. אפשר להניח בוודאות שבנק לאומי, על כל שלוחותיו, הוא אחד הלקוחות השמנים של השרד ומכניס לו כמה מיליוני שקלים לפחות בכל שנה, אם לא יותר. השאלה הקשה עוד יותר שעולה מן הקשר הזה היא אם יש בו טעם לפגם, במיוחד לאור העובדה שטל מייצגת לעתים אינטרסים שונים (בין אם זה הדירקטוריון מול ההנהלה ובין אם אלו גורמים אחרים מול ההנהלה). זו שאלה שדוד ברודט, היו"ר החדש, צריך להתמודד איתה באומץ רב ולא להדוף אותה כלאחר יד.
דבר אחד ברור וידוע: ה"אחווה המיוחדת" שבין גליה ודליה כבר הובילה את השתיים להחלטה שגויה. דליה סיפקה לגליה חוות דעת שאפשרה כביכול לגליה לדלג בלי צינון מכיסא המנכ"ל לכיסא היו"ר. דליה טעתה. כולנו צריכים לקוות שזו הייתה הטעות היחידה של דליה ביחסיה עם גליה לאורך שנות ה"אחווה המיוחדת".
eli@globes.co.il