בטורים הקודמים עסקנו בניתוח תניית אי-תחרות בהסכם פרישה של עובד - היינו התחייבות של עובד שלא להתחרות במעסיקו הקודם - בפן המשפטי ובפן המיסויי. הפעם נבחן כיצד יכול המעביד לרשום בספריו את הפיצוי לעובד בגין תניית אי-התחרות.
בטור הקודם בחנו את משטר המס החל על הפיצוי שמקבל העובד, וראינו כי בית המשפט מתייחס לכך כהכנסה הונית. נבחן כעת את הסוגייה מנקודת מבטו של המעביד.
עניין זה עלה לדיון בעליון בפרשת עוף חיפה (ע"א 346/70 פקיד השומה חיפה נ' עוף חיפה). מדובר היה באחד מבעלי המניות בחברת עוף חיפה, שכיהן גם כמנהל בה, ולימים עזב את החברה והעביר את המניות שבבעלותו לשותפיו. עם עזיבתו התחייב שלא לעסוק במשך שנתיים בעסק מתחרה בתמורה לתשלום חודשי.
הוני או פירותי
פרשה זו ביטאה את גישת הפסיקה לעניין סיווג הוצאה בגין תשלומים עבור אי-תחרות. לדעת בית המשפט, עשוי תשלום כזה להיות בעל אופי כפול: אם מדובר במניעת תחרות לתקופה ארוכה - הגבלת התחרות יכולה ליצור יתרון בלתי מוגבל למעביד, כגון שריון רווחים, ביסוס מוניטין ומעמד בתחום העסק שלו - במקרה זה יסווג התשלום כהוצאה הונית, שאינה מותרת בניכוי.
לעומת זאת, כאשר מטרת הפיצוי היא למנוע מהעובד הפורש לפגוע בייצור ההכנסה של מעבידו, להגן על ההכנסה השוטפת ולשמש כלי לשמירה על המוניטין הקיים של העסק או על הלקוחות - פיצוי כזה מהווה "שמירה על הקיים", ולכן יסווג כהוצאה פירותית, המותרת בניכוי.
שמירה על הקיים
בפרשה נוספת, שאף היא עלתה לדיון בעליון (762/00 יהונתן בן-שלום נ' פקיד שומה כפר-סבא), נסב הדיון על תשלום למניעת תחרות בין אדם לשותפו. בן-שלום ויעקובי הקימו שותפות בתחום הפרסום, במסגרתה הוסכם שהאחד יהיה אחראי על ניהול החלק המקצועי, ואילו שותפו על החלק האדמיניסטרטיבי. עוד הוסכם כי במקרה של פירוק השותפות יהיה כל שותף זכאי להעניק שירותי פרסום ללקוחות, שהוא גייס עבור השותפות.
במסגרת הפירוק שילם בן שלום, שהחליט לפרוש, לשותפו סכום כסף לשם מניעת התחרות ביניהם. בן-שלום ביקש להכיר בתשלום זה כהוצאה שוטפת המותרת בניכוי, אך פקיד השומה דחה את בקשתו וקבע שההוצאה תסווג כהוצאה הונית.
בערעור על החלטת פקיד השומה דחה המחוזי שנית את בקשתו של בן-שלום. ואולם, העליון הפך את ההחלטה, וקבע כי תכליתו של התשלום במסגרת הסכם אי-התחרות היתה לשמור על הלקוחות שעבדו עם בן-שלום בעת קיום השותפות ושעברו אליו לאחר פירוקה. לכן, נקבע כי אין מדובר באי-תחרות לשם "התבססות" של עסק חדש באמצעות רכישת לקוחות, אלא שמירה על הלקוחות הקיימים - כלומר הוצאה פירותית, המותרת בניכוי.
עינינו הרואות איפוא את הפלא. מחד, תשלום עבור אי-תחרות בידי העובד יכול להיתפס כהכנסה הונית, החבה במס בשיעור 20% בלבד, כאשר באותה שעה תשלום זה יסווג כהוצאה מוכרת בספרי המעביד, שתקטין את ההכנסה החייבת במס.
* הכותב עורך דין מומחה לדיני מסים, עובד לשעבר ברשות המסים. המאמר אינו מהווה תחליף לייעוץ פרטני.