מאז ערב שבת דומה שכל הארץ כמרקחה. מה שאמור היה להוות יום שבתון למנוחת הנפש והגוף, הפך לסנסציה עיתונאית שזמן רב לא נראה כמותה.
פרשן ערוץ 2, אמנון אברמוביץ', חשף קבל-עם-ועדה מסמך, שבראשו מתנוססים פרטי משרדו של איש התקשורת אייל ארד, ובו מזימה מתוחכמת שמטרתה לקדם את מועמדותו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל, באמצעות יצירת דימוי ציבורי-תקשורתי שלילי ל"מתחריו" ולרמטכ"ל הנוכחי.
הצופים נעו בחוסר נוחות. לא ייתכן שצה"ל - או בכינויו הממלכתי "הדרג הצבאי" - יתנהל ולו בעקיפין בדרך דומה לזו המאפיינת את הדרג המדיני. מזימות, תככים ובריתות פוליטיות זרות לו לחלוטין. בצבא יש רק קואליציה שמונעת משיקולים מקצועיים חסרי פשרות.
ייתכן כי התפיסה הזו הביאה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, להיוועד בדחיפות עם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בנושא.
גם אחד מחברי ועדת החוץ והביטחון ביקש מהיועמ"ש שיורה על פתיחת חקירה מיידית בעניין, ואף זכה למענה מהיר ומבטיח מעוזרו הראשי של היועץ.
אייל ארד, מצידו, חצה את הכביש וניגש לתחנת המשטרה ברחוב ראול ולנברג ברמת-החי"ל (מרחב ירקון), הקרובה למשרדו, והגיש תלונה. זו הועברה עד מהרה למטה הארצי בירושלים, וראש אגף חקירות ומודיעין במשטרה, ניצב יואב סגלוביץ', קיים התייעצות בשאלה איזו יחידה תזכה לחקור את הנושא.
לבסוף נתבשרנו כי מפקד יחידת להב 433 הטיל את המשימה על היאחב"ל, כאשר שירות הבטחון הכללי מצוי ברקע. חלפה שעה, וחוקרי המשטרה הגיעו למשרדו של ארד במטרה לאסוף ראיות. נכון לכתיבת שורות אלה, הוציא בית משפט השלום בפתח-תקווה שורה של צווים להמצאה ולמסירה של מסמכים וחפצים חיוניים לחקירת המשטרה - וזו דורשת את ביצועם (למורת-רוחם של בכירי ערוץ 2).
חקירה מטאורית
בהתחשב בחקירה המטאורית והיסודית, עושה רושם כי העבירה העומדת על הפרק - זיוף - היא ממין העבירות החמורות בספר החוקים בישראל. חלילה, שלא ישתמע מכאן זלזול בחומרה הנלווית לכל מעשה עברייני באשר הוא, אבל הבה נפנה להוראות החוק.
סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כך: "המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה". הזיוף, כשלעצמו, מוגדר בסעיף 414 לאותו חוק על-פי אחת מ-3 חלופות.
הראשונה - עשיית מסמך "הנחזה להיות אשר איננו, והוא עשוי להטעות". דוגמה לכך היא תעודת זהות מפוברקת. השנייה - ביצוע "שינוי" במסמך קיים מתוך כוונה לרמות. דוגמה לכך היא תעודת כשרות אמיתית שפג תוקפה, אך מישהו עשה בה שינוי כך שייראה כאילו תוקפה הוארך כדין. השלישית - "חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין", כך שעל פני הדברים נראה כי בעל הסמכות אכן חתם עליו. דוגמה לכך היא חתימה בשמו של אחר על צ'ק.
מהחלופות המנויות בחוק, נראה כי החלופה השלישית היא זו שלא ניתן לפסול על הסף, אך גם בה טמון קושי מסוים. בהנחה שבראשו של "מסמך גלנט" מופיע הלוגו של אייל ארד, ללא חתימה מסוימת בתחתיתו - יש מקום לטענה כי יסודות העבירה אינם מתמלאים. בהתחשב בכך שיתר החלופות אינן רלוונטיות, ייתכן שבסופו של דבר - יהא טיבו של המסמך אשר יהא - יימצא כי אין מדובר בעבירה פלילית, או כי הפסול הטמון במעשה כה נמוך עד שאין מקום להעמיד בגינו לדין.
משאבים ציבוריים רבים
לאור הדברים האמורים, מדוע משאבים ציבוריים רבים כל-כך מוקדשים לחקירת הפרשייה הזו? מדוע הדרגים הבכירים ביותר ברשויות האכיפה מעורבים בה? הרי תיקי זיוף פעוטים נגנזים על-ידי המשטרה והפרקליטות כשגרה, בין מטעמים של חוסר ראיות ובין מטעמים של היעדר עניין לציבור, מפאת היותו של המעשה פעוט ערך.
יתרה מכך, נפגעי עבירה רבים יודעים כי היכולת להניע את המשטרה לחקור עבירה פעוטה (מנקודת-מבטה) הוא קשה, סיזיפית ולעיתים בלתי אפשרית, שלא לדבר על העמדה לדין. הוסיפו לכך שעונש המקסימום הנלווה לעבירה זו הוא שנת מאסר, כאשר רף הענישה הנוהג ביחס לעבירת זיוף בודדת הוא מאסר על-תנאי לכל היותר, והתהיות אף מתחדדות.
יש שיאמרו כי מעורבות - ולו עקיפה - של גורם צבאי בכיר בזיוף המסמך, היא זו המקדשת את האמצעים הרבים המוקצים לחקירת העניין. אולם למען האמת, מן ההיבט של המשפט הפלילי גרידא, אין בפרשייה זו חומרה יוצאת דופן המצדיקה בזבוז משאבים כה רב. זהו עניין של מה בכך. מעורבות של גורם צבאי כזה או אחר, היתה מטופלת היטב במסגרת חקירת מצ"ח, ולכל היותר בדין משמעתי צבאי. שהרי הזייפן עצמו פחות מעניין - אלא הגורם הצבאי העומד מאחוריו.
אם נחזור לתחילת הדברים, מהצד נראה כי רשויות האכיפה עושות מאמצים עילאיים להשכיח מאיתנו, הציבור, שגם האתוס הצבאי עשוי ליפול קורבן לתופעות דקדנטיות המאפיינות את הדרג המדיני-פוליטי, בין שהמסמך אמיתי ובין שהוא מזויף. ההליך הפלילי לא נועד להתמודד או לתקן דברים כאלה.
דב גלעד כהן עומד בראש משרד עורכי דין העוסק במשפט פלילי ובעבירות צווארון לבן.