כיועץ תקשורת שמלווה משרדי עורכי דין וכאיש יחסי ציבור המתמחה בתחום המשפט, אינני מסכים עם גישתו של השופט חגי ברנר מבית משפט השלום בתל-אביב. האם גם אני צפוי לתביעת לשון הרע בשל כך?
יש משהו מקומם בקריאת ידיעה לפיה שופט חושב שנגרם נזק לעורך דין רק כי יועץ תקשורת פרסם מאמר בו הוא יצא נגד התנהלותו (או אי התנהלותו) התקשורתית של אותו עו"ד בתיק מתוקשר.
נכון, זכותו של השופט ברנר לחשוב ש"מנהג קולקל" הוא להיעזר באמצעי התקשורת בניהול תביעה, והוא גם מביע את דעתו זו בפסק הדין. מנגד, זכותי כיועץ התקשורת להאיר את עיני כבוד השופט במציאות של עולמנו, שאינה חופפת למציאות עולם המשפט הסטרילי, אותו היה השופט ברנר רוצה לראות.
עורכי דין (וגם שופטים) הפנימו זה מכבר את הידיעה שניהול מאבק משפטי מתקיים לא רק בין כתלי בית המשפט, אלא גם בזירה הציבורית. לשם כך קיימת התקשורת, על מנת להביא את הדיון לזירה הציבורית.
יהיו כאלה שיגידו שמשפטים הוכרעו בתקשורת, ומנגד יהיו שיצדדו בכך שנושאים חשובים מתנהלים בתקשורת, ומאפשרים לכלל הציבור ליטול חלק בנושאים עקרוניים. אבל, מכאן ועד לשבח עו"ד שמחליט למנוע מידע מהתקשורת ומהציבור, ולהתקומם על כך שיש מי שחושב שעורך הדין שוגה - ההגזמה הרבה.
איזה נזק כבר נגרם לאותו עו"ד? ממה שניתן היה להבין מתמצית פסק הדין, יועץ התקשורת לא תקף את ניהול המשפט של אותו עו"ד מבחינה מקצועית, וגם לא יצא נגד בקיאותו בחוק. כל עוונו הסתכם בכך שכתב כי אותו עו"ד היה "חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו" וש"אם היה ללקוחה עורך דין חכם, הוא היה מפרסם את ההתבטאויות כלפי הלקוחה שלו וחוסך לה שנתיים של הליכים משפטיים מתישים".
פרשנויות כאלה אני שומע כמעט כל יום בכל אמצעי התקשורת. "לטעמי", ממשיך כבוד השופט, "התובע (שרעף) דווקא ראוי לשבח ולא לגנאי על שבחר לנהל את העימות המשפטי בזירה הראויה באמת לכך, בית המשפט, ולא באמצעות אמצעי התקשורת כמנהג הקלוקל שרווח לאחרונה במקומותינו".
השופט מוסיף עוד כי "הגם שהדעה שהביע הנתבע (בן חורין) בדבר הצורך בעשיית שימוש באמצעי התקשורת לצורך ניהול הליכי משפט היא שנויה במחלוקת, שלא לומר מקוממת בעיניו של מי שכבוד מקצוע עריכת הדין לנגד עיניו, לא ניתן לקבוע כי אופן הבעת הדעה חרג מתחום הסביר".
די אם אזכיר לשופט ברנר כי עו"ד ישראל פרי שכר יועצי תקשורת, כדי לקדם את האינטרסים שלו וליצור אווירה ציבורית מסויימת לקראת הערעור שלו. פרקליט בכיר כיעקב וינרוט מתראיין בזמן שמשפטו מתנהל, משפטם של כל הדמויות הציבוריות והפוליטיות בישראל מתנהל בתקשורת (אולמרט, רמון, קצב, הירשזון ומי לא..) והיריעה קצרה מלהכיל את כל הדוגמאות של עורכי דין שמנצלים היטב את הבמה התקשורתית שניתנת להם כדי לקדם אינטרסים.
האם כולם חוטאים למקצוע - ורק השופט ברנר הצדיק היחיד? אגב, אם השופט ברנר "יגגל" הוא יגלה שהיו לא מעט ידיעות על כך שגם נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש, נעזרה ביועץ תקשורת.
המציאות כנראה שונה מהמציאות של השופט ברנר. אין היום כמעט משרד עו"ד שמכבד את עצמו ולא נעזר בשירותי ייעוץ תקשורת ויחסי ציבור, ודווקא ממקום של עוצמה ולא ממקום של חולשה. עורכי דין מודעים לחשיבות שבשיווק עבודתם, מבינים שישנם תיקים שצריכים לקדם בתקשורת, והגישה הארכאית שעו"ד שפועל לפרסומו מבזה את המקצוע פסה מזמן מהעולם.
כאשר על המדף מונחים עשרות אלפי עו"ד, והבחירה בהם מגוונת ועשירה, הטובים שבהם בהחלט רוצים לקבל חשיפה. אין שום פסול בכך - ובטח שלא ביזוי המקצוע. טוב היה עושה השופט ברנר לו היה מפנים שהשילוש של עו"ד-יועץ תקשורת-עיתונאי הוא מצב של WIN WIN: כולם מרוויחים; אפילו הקולגות של השופט ברנר, שמוזכרים כמעט בכל פס"ד, גם כאלה שמוטב היה לו לא היו ניתנים.
הכותב הוא בעל משרד ליעוץ תקשורת ויחסי ציבור