מדד השלום פרסם לאחרונה סקר דעת קהל (יהודים בלבד) לגבי השאלה האם לגרש את ילדי העובדים הזרים. תוצאות הסקר 'מאלפות': 58% מהציבור החילוני מתנגדים לגירוש ורק 21% תומכים בו (השאר מסכימים עם ההחלטה או אינם יודעים); אך ככל שרמת האדיקות הדתית עולה, כך משתנים הנתונים בין הדתיים: 22% מתנגדים ו-50% תומכים, ובקרב החרדים המספרים מחריפים: 7% ו-62% בהתאמה.
לסקר זה שתי משמעויות חשובות. ראשית, רוב הציבור מתנגד לגירוש. לחילונים יש להוסיף את המסורתיים להם רוב של 42% נגד 32% להשארת הילדים. זהו רוב מאסיבי וחשוב, ומדהימה ביותר העובדה שלרוב זה אין ייצוג בממשלה. כך חושף הסקר פן נוסף של המציאות הפוליטית בישראל: המיעוט שולט ברוב. זהו אחד הפרדוקסים של השיטה היחסית הטהורה. תוצאותיה הן כוח בלתי יחסי למיעוט, ונטרול רצון הרוב.
המשמעות השנייה חשובה לא פחות: קיים מתאם מלא בין רמת הדתיות של הנשאלים לבין רמת ההתאכזרות כלפי הילדים. 58% החילוניים התומכים בהשארת הילדים מצטמקים והולכים עד שהם מגיעים ל-7% בין החרדים. לא יאמן: אין מדובר כאן בנושא של שמירת מצוות דתיות ואף לא בנושא של יישוב ארץ ישראל (שהולבשה עליו מצווה דתית). אין מדובר כאן גם בעניין ביטחוני, אלא בעניין אנושי פשוט, שאין לו שום השלכה לא על קיומו של רוב יהודי ולא על סיכון של הכנסת אויב הביתה. אין גם הלכה האוסרת על השארת ילד נכרים בארץ הקודש. נשאלת כאן שאלה פשוטה של אנושיות כנגד אכזריות, של שני סוגים של יהדות - האחת השומרת על הטוהר האתני והשנייה השומרת על הערכים הרוחניים; האחת גורסת "אין מקום לגויים בישראל" והשנייה זועקת "יהודים אינם מגרשים ילדים". האחת רוצה, כמו הרצל באלטנוילנד, בשמירת המורשת היהודית באמצעות שוויון זכויות מלא ללא-יהודים, והשנייה רוצה לשמור את מחננו טהור מגויים.
יש כאן אפוא, לא רק שתי הגדרות שונות ליהדות, אלא שתי ציביליזציות מנוגדות - זו של הרוב - בינתיים - המשותק, וזו של המיעוט רב הכוח העושה כל מאמץ להפוך לרוב. ואי אפשר שלא לשאול את השאלה: מה יהיה אם בעתיד הרוב ישתייך לאלה הרוצים לגרש ילדים לא-יהודיים מישראל? חלק גדול מאנשי הציביליזציה היהודית ההומניטארית לא ירצו לחיות במדינה מסוג זה.
רק עיוור לא יראה מה מתרחש כאן מתחת לאפם של הממשלה והכנסת. האמת היא שעניין גירוש הילדים מאיר באחת את הדילמה המוסרית והפוליטית בפניה אנו ניצבים. מה פירוש המושג מדינה יהודית? כמי שהכניס את הביטוי "יהודית ודמוקרטית" לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אני יכול להעיד שרוב חברי ועדת החוקה וחברי הכנסת לא העלה כלל בדעתו שמונח זה יתפרש לפי השקפתו של שר הפנים, אלי ישי. המונח "מדינה יהודית" מופיע בהכרזת העצמאות והוא אחוז ומשולב ברעיון של ערכים ליברליים הכוללים שוויון זכויות ללא-יהודים. הנציגים הדתיים תמכו בהכרזה. היה ברור לכל כי מדינת ישראל תגלם את הרעיון הציוני המהפכני של זכות ההגדרה העצמית לעם היהודי - עם ולא דת, עם שאינו מתכחש לעברו הדתי ומכבד את מסורתו, אך כזה שיש לו אישיות לאומית ותרבותית משלו - חבר במשפחת העמים הנאורים - על כל הזכויות והחובות הנובעות ממעמד זה. ש"ס אמנם הצטרפה לתנועה הציונית - צעד חיובי כשלעצמו - אך לא הפנימה, וכנראה גם אינה יכולה להפנים, את הרעיון ההרצליני לו היו שותפים מלאים גם זאב ז'בוטינסקי, גם דוד בן גוריון. רוב חברי הממשלה ותומכיה בכנסת אינם מבינים כלל במה מדובר: בהכרעה על אופייה של מדינתנו. אם תנצח ההשקפה הדתית-בדלנית, היא לא תייצג עוד חלק גדול מהיהודים.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)