1. היה איזשהו קול קלוש שהתלונן על כך שהמונדובאסקט לא משודר בישראל (למרות שערוץ 5 מחזיק בזכויות). תזכורת: מונדובאסקט הוא אליפות העולם בכדורסל. עדכון: האירוע נפתח ביום שישי האחרון בטורקיה.
אם אתם חובבי ספורט די מושבעים, נסו לרגע לענות על שתי שאלות פשוטות: א', כמה נבחרות משחקות באותו מונדובאסקט; ב', מי הם חמשת השחקנים המובילים שהגיעו עם נבחרת ארה"ב לטורניר. אם עניתם נכון על שתי השאלות, אתם משתייכים לזן נכחד שעוקב כנראה בדריכות גם אחרי מאבקי העלייה לליגה הלאומית בכדורסל וכו'.
הבעיה היא לא אצלכם חלילה. קשה מאוד לעקוב אחרי הכדורסל, ודאי ברמה שרובנו עוקבים אחרי הכדורגל. בעוד שבכדורגל האירופי נותרנו עם שני מפעלים יבשתיים בלבד (צ'מפיונס ליג וליגה אירופית), אחרי שגביע המחזיקות והאינטרטוטו חוסלו סופית על-ידי אופ"א בעשור האחרון, בכדורסל נולדים עוד ועוד מפעלים. חלק מהבעיה היא כמובן בפילוג הפוליטי בין פיב"א ליול"ב ברמת הקבוצות, שיצר אינספור תחרויות שרובן לא חשובות באמת, ולא מתגמלות כלכלית בכלל.
אבל גם ברמת הנבחרות פיב"א דורכת לעצמה על הרגליים עם אירועים שהיא מקיימת במקביל, כך שכל הניסיון שלה לספר לעולם כמה חשובה אליפות העולם בכדורסל נראה די מלאכותי. הנה, בזמן שאמש (א') התקיימו 12 משחקים בין איזמיר לקייסרי במונדובאסקט, התקיימו במקביל משחקים של מוקדמות אליפות אירופה בכדורסל. שגם הוא טורניר שפיב"א מפעילה.
פיב"א לא יכולה להתלונן על חוסר התעניינות במונדובאסקט של חובבי הכדורסל בישראל או במונטנגרו, כשבמקביל נערך אתמול משחק בין שתי הנבחרות האלו במוקדמות אליפות אירופה.
2. חוסר המיקוד ברמה הבינלאומית הוא גם הסיבה העיקרית לכך שכוכבים מסננים לאן לבוא. תוך ארבע שנים, נקראים הכוכבים לשלוש משימות בינלאומיות "סופר-חשובות" של פיב"א - אליפות עולם, טורניר אולימפי, ואליפות יבשת (אירופה/אמריקה). כשכוכבי ה-NBA האמריקנים מחליטים לבוא לטורניר האולימפי, אבל לא לאליפות העולם, הם קובעים בעקיפין את החשיבות של הטורניר הזה ומסמנים אותו גם עבור כוכבים אירופיים כמשהו שאפשר לדלג עליו. מהסיבה הזאת בדיוק פאו גאסול, נוביצקי וסטיב נאש העדיפו לדלג על טורקיה.
מעבר לזה, את המונדובאסקט אף אחד לא יודע איך לאכול. המיתוג של האליפות הוא עדיין בגדר של עושים ניסיונות כדי לראות מה יתפוס. ב-16 הפעמים מאז החלה האליפות השתנה 8 פעמים מספר הנבחרות המשתתפות. פעם זה 10, אחר כך 12, 16 ו-24 נבחרות, ושוב 16. עכשיו שוב חזרו ל-24 אחרי שהבינו שמדובר בפורמט נוח יחסית עם חלוקה סבירה בין היבשות, מה שמאפשר ייצוג גדול יותר לכל יבשת.
אבל גם פורמט של 24 נבחרות מתברר עכשיו כלא מוצלח. שיטת החלוקה לפי יבשות משאירה לא מעט נבחרות אירופיות טובות יחסית בבית. בעוד שהפוליטיקה גורמת לכך שיבשת אפריקה, שלמעשה אין בה כדורסל בכלל, מקבלת 3 נבחרות. לטורניר הנוכחי הגיעו מאפריקה הנציגות האימתניות טוניסיה, אנגולה וחוף השנהב. אנגולה, שעלתה לאליפות העולם אחרי שניצחה את הבית האפריקני עם מאזן 0-9, חטפה במשחק הפתיחה שלה ביום שבת 50 הפרש מסרביה. כל השחקנים האנגולים משחקים בליגה האנגולית.
3. האם לכדורסל יש איזשהו סיכוי לעשות קפיצת מדרגה של פופולריות? זה כמעט בלתי אפשרי, גם בלי כל הנזקים שפיב"א עושה לעצמה. בעיקר בגלל עניינים תרבותיים. נכון לסוף 2008, רק בחמש מדינות בעולם - ליטא, פיליפינים, סלובניה ואסטוניה ומקדוניה - כדורסל הוא הענף הפופולרי ביותר. במקביל יש 25 מדינות בעולם שאצלן קריקט הוא הענף הכי פופולרי. ועל הכדורגל לא נדבר בכלל.
כך שגם אם לנו לפעמים קשה להבין את זה כאן במדינת הכדורסל הקטנה שלנו, אליפות העולם בקריקט (או אליפות העולם בראגבי) היא דבר משמעותי, גדול וגלובאלי עבור הרבה יותר אנשים יותר מאותו מונדובאסקט.