היו לנו הרבה סיבות לא לצאת למסע הזה. אמצע החיים, אני בן 42, עצמאי, בעל משרד עורכי דין שבו עובדים 25 איש, והעבודה רבה. יעלי, אשתי, עורכת דין בפנסיה, עושה צעדים ראשונים בתחום הדרכת תקשורת בין אישית. הילדים לא כל-כך רצו להצטרף. עמית, בת 12, בכיתה ו', רצתה להיות עם בני כיתתה ולסיים בית ספר כמו כולם. רוני, בת 10, לא רצתה לעזוב את קבוצת הטריאתלון ואת המעמד בכיתה, שעליו עמלה שנים. יונתן בכיתה א', עמוס קשיי הסתגלות למסגרת, ואנו חששנו שהוצאתו ממסגרת בשלב זה תחריף את הבעיה.
אף פעם זה לא זמן טוב לרעיונות כאלה. עמית תמיד תוכל להטיח בנו שבגללנו היא לא גמרה יסודי, ויונתן יחרה יחזיק אחריה ויטען כי הוא לא סיים אפילו כיתה א'. אם אתה עצמאי, אז ברור שלא מתנתקים מהעסק לשבעה חודשים. אם אתה שכיר, מי ייתן לך חופשה לפרק זמן כזה? ומי יבטיח לך מקום בתום התקופה? ואם כבר יש לך בוס שמוכן לשחרר אותך לכזו תקופה, אז הקנאה תהרוג אותו (או אותך) כשתחזור. אם אתה מובטל - אז אין חשק, ובדרך כלל גם אין כסף להרפתקה כזו.
גלעד, שותפי במשרד, נתן לי אור ירוק לנסיעה, אך אמר, בחשש אמיתי, שאינו יודע אם יהיה לי לאן לחזור. חברים ובני משפחה ביקשו שעמדתם נגד הנסיעה תירשם בפרוטוקול. הם דיברו על השילוב של טעות כלכלית, סיכון משפחתי ופוטנציאל נזק עתידי לילדים. והבית, איך משאירים בית ריק לשבעה חודשים? הרי רק בעונה שעברה שיפצנו ושיקמנו את הגינה ואת עצי הפרי. ושאלת השאלות: הילדים, אמרו לי טובי החברים, איך תשרוד במחיצתם 24 שעות ביממה (אמרו ילדים, ורצו לומר אשתך). הרי אתה נועל את המשרד וחוזר הביתה רק אחרי שאתה מוודא שכל הילדים נרדמו.
אז אחרי שטור הנגד התמלא טיעונים משכנעים שבסופם סימני קריאה, ועל אף שבטור הבעד נותרו טיעונים מועטים אפופים סימני שאלה, הוחלט שיוצאים להקיף את העולם במשך שבעה חודשים - באוויר, בים וביבשה. למה בעצם? הנימוק העיקרי היה טמון בהחלטה שהחליט עבורי בחור בן 26, מי שהייתי ערב חתונתי. הבטחתי אז ליעלי כי אחרי שנוליד ילדים, נצא לטיול סובב עולם. הבטחתי לעצמי לכוון את המסע לתקופה שבה הגדול יהיה קטן מכדי לסרב לצאת איתנו, והקטן יהיה גדול מספיק על מנת שלא יהיה לטורח עלינו. אז הבטחתי שנה. בפועל התפשרתי על שבעה חודשים. החלום הזה נתן לי תקווה ויעד בימי עבודה אפורים וקודרים יותר, ואף נתן לי לגיטימציה להשקיע יותר בקריירה אישית, תוך ידיעה שאכפר ובגדול באותו טיול שיהיה קודש למשפחה. וכן, אני גם אוהב טבע, המון טבע, וגם אוהב את אשתי, למרות שנות נישואינו הרבות. כמהתי גם להיות עם הילדים, על מנת להכיר, לאהוב, ללמד ולהתגבש.
כינסתי בביתי את כל עובדי המשרד לשיחת פרידה. אמרתי להם שאני מאוד מקווה שיצליחו בלעדיי, ומנגד - אני מאוד חושש שיצליחו בלעדיי. התפללתי שהבחירות שעשיתי לאורך השנים (בחירת שותפים ועובדים) יתבררו כנכונות בעת המבחן שנקרה עתה בדרכי. רכשנו ספרי לימוד לילדים, בעיקר להשקטת המצפון, מכרתי את הג'יפ לכיסוי עלות חודש הטיול הראשון, מצאנו זוג שיגור בביתנו בחינם בתמורה לשמירתו במצב נסבל, נישקנו אחים, הורים, סבים וסבתות, והתחלנו לארוז.
איך אורזים לשבעה חודשים? הרי אפילו כשנוסעים לנופש בן שלושה ימים, יש נטייה להצטייד בשלוש מזוודות גדולות ומלאות. כל זה, כמובן, בתנאי שאין ילדים ושתא המטען במכונית קטן. אז מה כשמבקשים לצאת לטיול ארוך וסובב עולם, בלוויית שלושה ילדים? רק נעליים לחמישה, זה לכל הפחות עשרה זוגות, וזה אם היה מדובר בגברים בלבד. אצל נשים, בדרך כלל, מספר הזוגות גדול יותר, מסיבה שעוד תשמש בסיס למחקרים בעתיד.
או קחו לדוגמה את סוגיית התרופות. נוסף לתרופות נגד כלבת, יעלי העמיסה הכול, כולל תרופות נגד מלריה ואפילו משחה נוגדת אלרגיה, שעלולה להתפתח אצל המשתמשים בתרופה נגד המלריה. בכל מעבר גבול חששתי להיתפס על סחר בחומרים כימיים אסורים. אני מניח שמסך החומרים שנשאתי עליי ניתן בנקל להעשיר אורניום.
ויש גם פסיכולוגיה. צריך לקחת בשביל יונתן משחקים, שייתנו לו תחושה של בית בכל דירה שבה אנו שוהים. יעל בחרה 26 משחקים שאהובים על יונתן, שאת חלקם הוא כלל לא הכיר קודם, כולל טרקטור כתום עם כף משוננת, שלא חשוב איך אורזים אותו, הוא בולט מהמזוודה.
חוץ ממשחקים, יש כבוד גם לחוק חינוך חובה. עקב תקווה כמוסה שמישהו מילדיי יסכים ללמוד, הצטיידתי באלגברה חלק א' ו-ב' של בני גורן, גיאומטריה של אספיס, וכן שני ספרי אנגלית ושתי חוברות תואמות, שלושה ספרי קריאה לכל אחד, חוברת כתיב וכתב ליונתן, וספרים על כל מדינה שאליה נוסעים, ובסך-הכול 21 קילוגרמים נייר, לא כולל טיוטת הספר "דיני הביטוח הלאומי", שאני אמור להוציא לאור בחודשים הקרובים ויש לבצע עבורו הגהות (בסך-הכול, כולל השעמומון על דיני הביטוח הלאומי - 28 קילוגרמים).
שמוליק אחי בא להיפרד, והביא עמו ליתר ביטחון עוד שלוש מזוודות שחורות, עמוסות ריצ'רצ'ים וטריקים. לקחנו והבטחנו להחזיר. אחר כך גילינו שאלה מזוודות עם מנגנון מיוחד. הוא מזהה לאיזה מלון הן מגיעות, ואם זה לא מלון חמישה כוכבים, הן נעצרות ולא עוברות את סף הכניסה. אני לא חושב שאנחנו קרענו אותן. לדעתי בסוף יתברר שהן התאבדו. בשלב ההוא כבר הפסיקו להעביר אותן במכונות השיקוף בשדות תעופה, כי לא היה צורך. ניתן היה לראות כל מה שיש במבט מבחוץ.
יעל ניסתה לפתור את הבעיה ורכשה שישה גלילים של נייר דבק (כאלה של מלחמת המפרץ, מסוג חום, שנדבקים לאצבעות ומתעקלים זה על זה, ואף פעם לא נדבקים לפריט שאותו רוצים להדביק). אולם החורים שנפערו במזוודות ניצחו בכל פעם מחדש. ומכל חור, כאילו להכעיס, צצה לה הכף של הטרקטור של יונתן, זו שנותנת לו תחושה של בית. ביום שבו נפטרתי מהמזוודות והחלפתי אותן בחזקות יותר, יעלי מיהרה לרכוש לשם איזון בגדי סקי לכולנו, והתבשרתי שאימא שלה שלחה לנו חבילה עם ספרים מהארץ.
וכך, בנסיעה בקליפורניה, מלייק טאהו (אתר סקי נפלא) לסן פרנסיסקו, בחרתי בדרך שאינה כוללת פניות ימינה, מטעמי שדה ראייה, שכן מזוודה אחת חצצה ביני במושב הנהג לבין יעל, כשהיא שעונה על השמשה הקדמית. כשהגענו לסן פרנסיסקו נאלצנו לבלות יומיים בחדר במלון, ממתינים שרוני תחלים מהצטננות, מאחר שעקב ריבוי התיקים ובליטתם החוצה, החלון לידה היה פתוח כל הדרך. ישבנו בחדר ויונתן שיחק על השטיח, מרים את הטרקטור הכתום בעל הכף המשוננת, שנועד לתת לו את תחושת הבית, ושאל את יעלי אם הטרקטור שלנו או שזה צעצוע של המלון.
יצאנו בראשית ינואר מהארץ ונסענו בעקבות הקיץ > התחלנו בתאילנד (חודש) > המשכנו לניו זילנד (חודש וחצי) > משם להוואי (חודש), > לקוסטה ריקה (שבועיים) > לחוף המערבי של ארה"ב (שלושה שבועות) > משם לפלורידה > הפלגה לאיים הקאריביים (שבוע) > חזרה לפלורידה-אורלנדו (שבועיים) > טיסה ללאס וגאס לטיול קרוואנים, דרך הפארקים המדבריים לפארקים הצפוניים, עד הרי הרוקי בקנדה (40 ימים) > הפלגה לאלסקה (שבוע), קניות בניו יורק (שבוע) וטיסה לישראל.