דמיינו את יוסי ויונה ישראלי, זוג צעיר ששאיפת חייו היא לקנות מגרש בסביבה כפרית ולבנות לבד את בית חלומותיו. הזוג מתייצב בביתו של בעל הנחלה המשופם יגאל ארציאלי, במושב מלח הארץ שבגליל התחתון. אומר מר ישראלי: "שלום מר ארציאלי, אנחנו מבינים שיש לך מגרש בשטח 600 מ"ר בהרחבה הקהילתית שלכם ושמענו שאפשר לקנות אותו".
עונה ארציאלי: "דעו לכם שמינהל מקרקעי ישראל דורש עבור המגרש בערך 50 אלף דולר, כולל פיתוח, וזה מחיר מיוחד עבור בעלי הנחלות. יש לכם סכום כזה?" הסכום נשמע סביר לזוג ישראלי, והוא מוכן לשלם אותו למינהל, אבל אז העלילה מסתבכת.
ארציאלי: "תראו, אני קצת מתלבט. על-פי הכללים, אני בעצם צריך להמליץ למינהל על אחד הילדים הבוגרים שלי כעל מי שזכאי לקנות את המגרש. הזכות שלי היא הזכות להמליץ. אבל, באותה מידה, אני יכול להמליץ גם עליכם. רק שתדעו, לפניכם כבר היו אצלי כמה זוגות צעירים נחמדים כמוכם, אבל אני עדיין מתלבט".
ישראלי: "מה אנחנו צריכים לעשות כדי שתמליץ עלינו כרוכשי המגרש?"
ארציאלי ממולל את שפמו ואומר בשקט: "תראו, השווי האמיתי של המגרש הזה בשוק הוא לפחות 110 אלף דולר. המינהל דורש, כמו שאמרתי, 50 אלף דולר. אם תתנו לי ביד, במזומן, 25 אלף דולר, אני אשקול ברצינות להמליץ עליכם כרוכשי המגרש. אתם תצטרכו גם לחתום על תצהיר למינהל שלא נתתם לי אפילו לא גרוש אחד עבור המגרש".
הזוג ישראלי חוכך בדעתו ולבסוף מסכים. "זה הכול?" הם שואלים.
ארציאלי: "עוד דבר קטן. אתם צריכים לבוא למינהל לא רק עם המלצה שלי, אלא גם עם המלצה של ועד האגודה ואישור של ועדת הקבלה. יו"ר הוועד הוא זאב עתירי, תעברו אצלו במזכירות".
הזוג ישראלי מתייצב במשרד של עתירי, והוא מבהיר מיד: "מה שאני אומר עכשיו לא אמרתי, ואני אכחיש אם תטענו אחרת. אם אתם רוצים המלצה של הוועד ואישור של ועדת הקבלה, תנו לי ביד 5,000 דולר במזומן ותתחייבו לתת לוועד האגודה עוד 5,000 דולר "דמי רצינות". אתם תצטרכו גם לחתום על תצהיר, שלא נתתם לוועד האגודה כסף עבור ההמלצה. אין לכם בעיה עם זה, נכון?"
בני הזוג ישראלי מתייעצים ומשיבים בחיוב. "זה הכול?" הם שואלים.
עתירי: "זה הכול. מזל טוב וברוכים הבאים להרחבה במושב מלח הארץ".
מהטבה לקופה
בסיפור הזה כל הדמויות פיקטיביות, כמובן, אבל העלילה היא מציאות של זוגות רבים. כך מספסרים חקלאים באדמות מדינה, והתופעה בולטת במיוחד בפרויקטים של הרחבות קהילתיות במושבים.
פרשת "הכספים האסורים" בהרחבות החל בימים שבהם אריק שרון היה ממונה על המינהל (רוב שנות ה-90). לכל בעל נחלה ניתנה הזכות לבנות בשטח המגורים בנחלה בתים לשלושה דורות: יחידה של 55 מ"ר למייסדים הקשישים, אלה שקיבלו את הנחלה במקור; 160 מ"ר לדור השני, בעל הנחלה הנוכחי; ו-160 מ"ר נוספים לנכד, הבן הממשיך העתידי.
לאחר ששרון התחיל את תהליך הפשרת הקרקע החקלאית וערכה הפוטנציאלי למגורים התחיל להמריא, העלו המושבניקים את הטיעון הבא: אין זה הוגן שרק בן אחד, הבן הממשיך, יקבל את הנחלה. תנו לנו אפשרות לסדר בית לילד נוסף שחזר מהצבא ורוצה להישאר במושב. אנחנו נוותר על חצי דונם קרקע חקלאית, נשנה את הייעוד שלה להקמת וילה, ותהיה לנו הזכות להמליץ מי יקבל את המגרש. בעל הזכאות ישלם למינהל דמי היוון ויקבל בעלות על המגרש.
המינהל הסכים לעסקה, וכך נולדו ההרחבות במושבים. בעל הנחלה קיבל את "הזכות להמליץ" והאגודה השיתופית גם היא הייתה צריכה "להמליץ" על רוכש המגרש בהרחבה.
כל סוגי הרווחים לחקלאים
עוד לא יבשו החלטות המינהל העוסקות בהרחבות (612 ו-737), וכבר התחילה הספסרות במגרשיהן. השומות של המינהל עבור המגרשים היו נמוכות במיוחד, כי הרי מדובר בהטבה סוציאלית, אבל לחקלאים ההטבה הזאת אפשרה את כל סוגי הרווחים: הם יכולים לקנות את המגרש, לבנות ואז למכור ולממש את ההשבחה; אפשר כמובן לספסר במגרש, כמו ארציאלי בסיפור הדמיוני הפותח, ולמכור את הזכות להמליץ תמורת תשלום מזומן מתחת לשולחן לבעל הנחלה.
המאבק של המינהל נכשל
מוסף "גלובס נדל"ן" התריע על התופעה כבר באמצע שנות ה-90'. במינהל מקרקעי ישראל התקבלו מאות מכתבי תלונה מצד זוגות צעירים, אשר התקוממו על ההצעות המגונות של בעלי נחלות. ב-1999 הוציא היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, הנחיות נוקשות נגד התופעה. מוכרי מגרשים בהרחבות ורוכשיהם נדרשו לחתום על תצהירים, ולפיהם לא שולמו "כספים אסורים". מבקר המדינה פרסם במאי 2000 דוח חריף במיוחד על ספסרות הקרקעות בהרחבות במושבים,ש אך במינהל מעולם לא ננקטו צעדים במישור הפלילי נגד מעורבים בהונאות הללו.
השמאי הממשלתי הראשי היוצא, אייל יצחקי, חזה בתופעה והבין שהשומות שלו למגרשים בהרחבה הן רק נקודת פתיחה להסדרים מושחתים. הוא התריע לפני כשנה בפני המינהל: "גם אם נגבש נוהל מוקפד ונוקשה של בקרה על שומות אלה, נתקשה להילחם בתופעת הכספים האסורים".
זמן קצר לאחר מכן מסר היועץ המשפטי של המינהל, עו"ד יעקב קוינט, הודעה על כישלון המינהל במאבק בתופעה, במכתב למועצת מקרקעי ישראל:
"חרף ניסיונות המינהל למנוע את התופעה באמצעות התצהירים שעליהם נדרשו לחתום האגודה והמתיישבים, וכן על ידי הקפאת הרחבות שבהן התקבלו תלונות על גביית כספים אסורים, המינהל מתקשה במניעת תופעה זו. השיטות שנוקטת האגודה על מנת לגבות כספים על חשבון הקרקע, בלי שגבייה זו תובא לידיעת המינהל, מגוונות וכוללות גם חתימה על עסקאות פיקטיביות במטרה לאפשר גביית הכספים". באין אכיפה, התופעה נמשכת.
מה ההבדל בין נחלה להרחבה?
בעל נחלה חקלאית במושב מחזיק בזכות לבנות שלושה בתים:
1. בית בשטח 55 מ"ר להורים הקשישים, שעלו ראשונים לקרקע, הדור שהגיע מהנמל או מהמעברה ונאמר לו "הנה נחלה, עשו חקלאות". 2. בית בשטח 160 מ"ר לבעל הנחלה, שקיבל את הזכויות בנחלה מהדור הראשון שעלה לקרקע. 3. בית בשטח 160 מ"ר לנכד שניתן לו מעמד "בן ממשיך" ויירש בבוא היום את הנחלה.
עפ"י העיקרון ההיסטורי, שלפיו "לא מפצלים נחלה", רק בן או בת נשואים יכולים לרשת את הנחלה. ומה ביחס לאחים האחרים? מצב עניינים זה גרם טרגדיות לא מעטות במשפחות במושבים והביא לסכסוכים מתמשכים.
פרויקט ההרחבות במושבים, שהתחיל והתעצם כאשר אריק שרון היה ממונה על מינהל מקרקעי ישראל, נועד במקור, בעקבות לחצים מצד לובי המושבים והקיבוצים, לפתור את הבעיה, לפחות באופן חלקי, ולאפשר לבנות בית לילד נוסף במושב. כל בעל נחלה קיבל זכות למגרש בהרחבה, שיוכל לתת אותו לילד נוסף. ומה עם הילד השלישי או הרביעי? תורם יגיע בהרחבות הבאות.