גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

פעם אחר פעם עולה לדיון ציבורי שאלת הנחיצות והרלוונטיות של צו איסור פרסום במציאות דיגיטלית שבה מידע עובר (וגם אם נאסר פרסומו) כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות. "איסור הפרסום" נחקק בימים שבמציאות שבה ראו אור 2-3 עיתונים מודפסים בתפוצה המונית.

צו איסור פרסום נועד להגביל את חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, במקרים בהם פרסום המידע אשר בגינו נתבקש הצו עלול לפגוע באינטרס הציבורי (למשל פגיעה בחקירה משטרתית או בביטחון המדינה) או מידע שפרסומו עלול לפגוע בביטחונו האישי או בשמו הטוב של אדם (למשל שמירה על חזקת החפות של חשוד בביצוע עבירה חמורה מאוד, בשלב מוקדם של חקירה בו טרם הוחלט על הגשת כתב אישום נגדו).

המקרה של צו איסור פרסום מצטרף לקשת רחבה של סוגיות אשר המשפט מתקשה להתמודד איתן במציאות הטכנולוגית החדשה והמשתנה תדיר. אמנם אנו חיים במציאות מורכבת לאכיפה של צנזורה מכל סוג, ואכן הטכנולוגיה מאפשרת הפצה אנונימית, מתוחכמת ומתחכמת, אבל האם הטעמים המוסריים חברתיים למתן צו איסור פרסום חלפו מן העולם?

הצו המוסרי

אם אנו כחברה מאמינים כי יש עדיין רלוונטיות להעמיד למבחן ולאזן במקרים מסוימים בין האינטרס הציבורי לדעת דבר מה, לבין הנזק אשר עלול להיגרם לחשוד כתוצאה מפרסום החשד בשלב לא מגובש של חקירה ובכך לשמור על חזקת החפות, הרי שהשאלה האמיתית היא לא האם ניתן לאכוף צו איסור פרסום בעידן הדיגיטלי, אלא האם ראוי לעשות זאת.

דהיינו, האם השתנתה גם המציאות הנורמטיבית-ערכית אשר בגינה ניתן לבקש את איסור הפרסום?

אם במקרה ספציפי יש סיבה מוסרית חברתית למתן צו לאיסור פרסום, הרי שאין הצדקה לבטל את הסעד ולהפקיר את המבקש, רק מן הטעם שהטכנולוגיה בלתי ניתנת לשליטה לכאורה. זאת משום שבפועל אין זה נכון לומר כי הצווים לא משיגים עוד דבר, שכן הם עדיין מצליחים במידה מסוימת לצמצם את הנזק בכך שמעטים נחשפים למידע אבל רבים אחרים לא.

אם נכריע כי על אף שכנראה ההצדקה החברתית מוסרית למתן צו איסור פרסום עוד קיימת במקרים מסוימים, ברם יש למחוק את הסעד מספר החוקים בשל הקושי לאכוף את הדין במציאות הטכנולוגית הנוהגת כיום, הרי שעלינו לקחת בחשבון שאנו מפקירים לא רק את החשודים באונס למשל - אלא גם את הנפגעות, ואם הצו לא יעיל במקרה של פדופיל מסוכן - הוא גם לא אפקטיבי במקרה של אסיר בטחוני.

המדליף וכלי ההפצה

צנזורה, ברת-אכיפה או לא, היא אמצעי בלבד, ואינה מבחינה בין טוב לרע.

לסיכום, צריך לזכור כי שורש הבעיה במדליף ולא בכלי ההפצה - האינטרנט. לכן בטרם נכנעים סופית לוויקיליקס ולטכנולוגיה ומבטלים סעד משפטי המעגן ערכים חברתיים חשובים, נכון יהיה לקיים דיון ציבורי בשאלה המהותית - הצורך בשמירה על פרטיותם וכבודם של נפגעים וחשודים, ובמקביל לחשוב על פתרון יצירתי המבטיח כי במקרים בהם הנזק שעלול להיגרם לפרט בטווח הארוך עולה עשרות מונים על התועלת שיפיק הציבור בטווח הקצר, הפרטיות וחזקת החפות תשמר גם בעידן החדש.

. סער סיקלאי הוא עורך דין המתמחה במשפט וטכנולוגיה, אינטרנט ורשתות חברתיות