"מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להגן על עבריינים, על האנשים 'הרעים', ולא להיות בצד של התביעה. לימודי המשפטים לא עניינו אותי, והייתי תלמידה גרועה. ציון המעבר היה 6, אז קיבלתי 6 ולא יותר. אני לא בנויה לשבת ללמוד, וגם בשנים הראשונות לא היה לי זמן, כי השקעתי בסיף. אבל מרגע שהתחלתי לעבוד, אני כל יום מאושרת".
כך אומרת בשיחה עם "גלובס" עו"ד תמי אולמן, מעורכות הדין הפליליות המובילות בישראל.
לדבריה, "לא נמאס לי לרגע מהמקצוע. המוח האנושי של העבריינים לא מפסיק לעבוד, והתיקים לא מפסיקים להפתיע אותי עד היום. כל תיק שלי הוא כמו חידת בלשים שצריך לפתור, ועל כל תיק אפשר לעשות סרט.
"התמחיתי בתחום הפלילי בפרקליטות, אצל השופט נתן קליינברגר, ולבסוף אצל השופט אמנון כרמי. גם במהלך ההתמחות לא התחברתי לצד התביעתי. ממש לא. גיליתי שאני סנגורית בנפש, סנגורית בדם. אני אוהבת לעזור לחלשים. זה סגנון החיים שלי בכלל.
"לאחר ההתמחות עבדתי כשכירה אצל עו"ד טומי נדשי, שהיה סנגור מוביל בחיפה, ואחרי שנה וחצי החלטתי לצאת לעצמאות. הגב הכלכלי לכאורה היה בעלי, שכבר היה רופא, ואמרנו שאם אני לא ארוויח אז הוא יממן אותנו, אבל מהרגע שפתחתי לא הייתה בעיה של קליינטורה.
"מהיום הראשון הלקוחות נכנסו למשרד, לקוח הביא לקוח, וככה התגלגלתי. הכירו אותי מהתקופה שעבדתי אצל עו"ד נדשי, כי תמיד הייתי טיפוס דומיננטי, והוא נתן לי להופיע ולהיות עצמאית, וכשבאו אליי לקוחות השקעתי בכל תיק ולקוח את הנשמה. הלקוחות סיפרו לחבר שנמצא באותו בית מעצר איתם, וככה שמי התגלגל".
גבול אדום
"רוב התיקים שלי הם תיקים קשים, תיקי רצח, אונס קשה וכדומה, ואני לא נכנסת לדילמות המוסריות", אומרת אולמן. "את המוסר אני משאירה בבית. אני יודעת שכשקליינט בא אליי הוא צריך את הייצוג שלי, כמו שהוא בא לרופא. גם איש שאנס ורצח מגיע לרופא וזקוק לעזרה, אז מטפלים בו, לא שואלים מי הוא ומה הוא עשה. במקרה שלנו, בית המשפט בסופו של יום יכריע אם הוא אשם או לא, אבל אני מייצגת אותו ומשמשת כפה שלו.
"חברים שלי אומרים שיש לי פיצול אישיות, כי אני מאוד רכה ונעימה, חברותית ועדינה וכל מה שמשתמע מזה בכל הנושאים של משפחה, חברים וכו', אבל בבית המשפט אני קשוחה, קשה, לא נעימה, צועקת כשצריך, רבה כשצריך. אני אף פעם לא רבה בחוץ, רק בבית המשפט.
"הגבול האדום שיש לי בכל זאת הוא בתיקים של נאצים, שאותם לא הייתי מייצגת, תיקי ריגול ותיקי ביטחון, אלא אם יש להם פן פלילי מובהק".
"גם לטל מור מגיעה הגנה"
לדברי אולמן, "לא הייתה לי שום התלבטות אם לייצג את טל מור (הנאשם בהריגת ובהפקרת רוכב האופניים שניאור חשין ז"ל, בנו של השופט העליון בדימוס מישאל חשין, בתאונת פגע וברח, א' ל"ו). אני מכבדת את השופט חשין, הופעתי בפניו רבות, ויש לי רק דברים טובים להגיד עליו, אבל אני חושבת שגם הוא מבין שאני עושה את עבודתי בתיק הזה, כמו בכל תיק.
"מי שנפגש עם טל מור מגלה חמד של ילד, שיכול להיות הילד של כולנו, גם אם אתה משתמש בסמים קלים ושותה אלכוהול. גם לילד הזה מגיעה הגנה".
עיגולי פינות במשטרה
"אני לא אוהבת את סגנון העבודה במשטרה", אומרת אולמן. "אני מעריכה שיש להם עבודה קשה מאוד שלא פשוט לעשות אותה, אבל יש הרבה עיגולי פינות ומחדלים שהמשטרה עושה בתיקים.
"אני לא אוהבת את העובדה למשל שבתיק רצח שבו יש חובת הקלטה של החקירות, אתה רואה שלא מקליטים כל חקירה ושמדברים עם החשוד או עם העדים גם ללא הקלטה".
לדבריה, "בתי המשפט נותנים רוח גבית למשטרה לעשות דברים כאלה. זה לא מוצא חן בעיניי. הגענו למצב שצריכה להיות הקלטה כי לא סמכו על עבודת המשטרה, ולא בכדי. היו הרבה תיקים שכדי להצליח המשטרה עשתה דברים שאסור לה לעשות.
"כשאין עין בוחנת זו בעיה קשה. עובדה - תראו את השוטרים הנוקמים ששמו חומר נפץ בבית ובמכונית של עבריין. אם הייתי מספרת את זה לפני שתפסו אותם, מי היה מעלה על דעתו שזה יכול לקרות? היו גם שוטרים שהטמינו סמים לעבריינים. זה קורה. אז אני צריכה לסמוך עליהם בעיניים עצומות שלא יפרו את זכויות החשוד?".
מהמשטרה נמסר בתגובה: "צר לנו על התוכן ועל הסגנון של הדברים, שטוב היה אם לא היו נאמרים כלל. עו"ד אולמן טוענת כי המשטרה פועלת באופן אסור תוך הצגת התנהגויות חמורות, אך כלל לא טורחת לפרט את המקרים באופן קונקרטי, תוך הכתמת ארגון שלם של עובדי ציבור מסורים הרואים בעבודתם שליחות ציבורית".
הראיון המלא עם עו"ד תמי אולמן - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".