את חילוקי הדעות בין נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, לבין ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, צריך לראות בהקשר אחד: מצבה האסטרטגי של ישראל.
ישראל עומדת היום, על אף הישגיה המופלאים, בפני בחירה בין שתי סדרות סיכונים, וההחלטה החשובה היא לא ההחלטה המופשטת "מה טוב ומה רע לישראל", אלא איזו סדרת סיכונים קשה יותר לישראל ואיזו קשה פחות. זוהי בחירה לא פשוטה לכל ישראלי עצמאי בדעותיו, פרט לאלה הבטוחים במאה אחוז בדרכם לגאולה שלמה והמשתייכים למחנה של ארץ-ישראל השלמה או לקבוצה האנטי-ציונית.
בקצוות הכול ברור מאליו, חד וחלק. אך הישראלי החושב יסיק שלא הכול כך: הקמת מדינה פלסטינית אכן כרוכה בסיכונים ביטחוניים לישראל. גם ההתנתקות מעזה הוכיחה זאת. ברור גם שחזרה לקווי 1967, בלי תיקוני גבול, תיצור קשיים ביטחוניים ואקולוגיים משמעותיים ביותר. מצד שני, המשך הכיבוש משמעותו גם היא הרסנית: תוצאתו היא סכנה של מדינה דו-לאומית ובידוד בינלאומי הרסני של ישראל.
סיכון קשה זה אינו נובע ממדיניותו של אובמה, שכן גם נשיאים שקדמו לו - ביניהם ידידים מוצקים שלנו - לא קיבלו מעולם את הרעיון של כיבוש מתמשך, ובשנים האחרונות דגלו בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, פחות או יותר בכל השטח שמחוץ לשטח השיפוט הישראלי.
מעשה הרמייה ב"פליטים ערבים"
קיים הבדל בין הניסוח של "סיום הכיבוש" לבין עקרון ה"חזרה לגבולות 1967", אך בסופו של דבר ניתן לגשר על הבדלים אלה בעזרת הרעיון של חילופי שטחים, שהזכיר אובמה בנאומו. חילופים כאלה יכולים לשמש שתי מטרות: שמירה על גושי התנחלות, כך שרוב המתנחלים יהיו בתחום ריבונות ישראלית וגם ישרתו את המטרה הביטחונית. נאום אובמה בפני אייפא"ק שלשום (יום ראשון), הדגיש עניין זה - שחילופי שטחים בהסכמה, יוכלו למנוע את החזרה לגבול הקודם.
הוא הדין בנושא "הפליטים". הנושא הזה הוא מעשה רמייה. אין פליטים ערבים. יש צאצאי פליטים ערבים, שמדינות ערב, בצעד אכזרי, מנעו מהם זכויות אדם ואזרח; ויש צאצאי פליטים יהודים מארצות ערב שהשתלבו בחייה של ישראל.
יש לאזן בין הזכויות הרכושיות של שני סוגי הפליטים. זכות שיבה לישראל היא המצאה ערבית, חסרת תקדים שאומצה אמנם בעקיפין על-ידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון, אך אין לה שום מקביל בסכסוך בינלאומי אחר, ואין לה כל צידוק וסיכוי שממשלה ישראלית כלשהי תקבלה (בהבדל מאיחודי משפחות במספר מוגבל).
נכון, הייתה זו שגיאה מצד הנשיא אובמה שלא להזכיר במפורש את הגבלת זכות השיבה של צאצאי הפליטים למדינה הפלסטינית בלבד, אך אפשר להגיע לתוצאה זו על-ידי פירוש המילים "מדינה יהודית" שאותן הדגיש הנשיא. מדינה יהודית - כפי שאמרו השופטים אהרן ברק ומישאל חשין - היא מדינה שבה יש רוב יהודי. "זכות השיבה" היא תוכנית שטנית שמשמעותה לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
בחירה בין סוגי סיכונים
הדברים האלה לא נועדו לגמד את הסיכונים הטמונים לישראל בתוכנית אובמה. עלינו לבחור בין הסיכונים הקשים, לקשים פחות. הסכנה הגדולה ביותר היא שנשאר כאן כאי דמוקרטי-מערבי בתוך מזרח-תיכון גרעיני. זוהי סכנה למפעל הציוני ולקיומה של ישראל, בעיקר כאשר הנשק הגרעיני וטילי השילוח מצויים בידי מנהיגים מטורפים, השולטים על ארץ רחבת ידיים.
כנגד סיכון קיומי זה, קיימת רק תרופה אחת: ברית הגנה עם ארצות הברית שתמחיש לשליטי אירן ולמדינות ערב כי ארצות הברית גמרה אומר שלא לתת לישראל ליפול. ברית כזו ערכה חשוב יותר מכל גבעה ומכל שטח המצוי היום בשליטתנו.
לכן, מדיניותה של ישראל צריכה להיות, בראש ובראשונה - לא לריב עם נשיא ארה"ב (שיהיה כנראה גם נשיאה הבא), להשתדל להגיע לפירוש גמיש של הקטעים הקשים בנאומו בעניין הגבולות והפליטים, ומעל לכול: לקבל הבטחה שתמורת הסדר של שתי מדינות לשני עמים, תקבל ישראל ברית הגנה שלה היא זקוקה כאוויר לנשימה.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)