אמש (א'), בשדרות. ברחבת הסינמטק מסתובבים סטודנטים נרגשים של החוג לקולנוע בספיר, שזהו יומם הגדול: פתיחתו של פסטיבל קולנוע דרום, פסטיבל סרטים בינלאומי צנוע מיסודה של מכללת ספיר, שבו הסטודנטים נושאים בנטל האדמיניסטרטיבי בזמן שסרטיהם מוקרנים.
עם רדת הערב מילאו את הרחבה אנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה וכן תושבים מקומיים. בפינת הזולה האחורית, בסמוך לדוכני האוכל והשתייה, מפטרלים שוטרים חשדנים.
בהחלט מגיע לתושבי שדרות והסביבה ליהנות ממפעל שכזה - פסטיבל איכותי, באווירה שאין דומה לה, ועוד בחינם. אך לא רק להם מגיע, ואם היינו אתם, היינו כבר שם.
השנה חוגג הפסטיבל עשור להיווסדו, ואנשי פסטיבל הסרטים ירושלים עומדים לארגן בפסטיבל הקרוב, בעוד כחודשיים, מחווה לאח הקטן מהדרום, שתכלול את מיטב סרטיו לאורך השנים. מהמיטב של השנה הנוכחית, בחרנו כמה מומלצים:
"נקמה בחמישה צעדים"
בימוי: אביגיל זילברמן
איזו הפקה מרשימה היא זו: כמו היה זה סרט קצר המתחזה לסרט סטודנטים. סרט מלוטש של בימאית מוכשרת ומלאת ביטחון שכתבה תסריט אינטליגנטי, ועטפה אותו בעיצוב אמנותי מוקפד, צילום מושקע, פסקול מקורי מצוין, עריכה מדויקת, וכמה פרצופים שהיה נעים לראות: ישראל גוריון הנהדר בתפקיד קטנטן ומנחם זילברמן, אביה של היוצרת, המתגורר בשנים האחרונות בחו"ל, בהופעת אורח משובבת נפש. על מה הסרט? על ילד שמושפל על ידי חבורת נערים. הוא מבטיח לנקום בהם, והנקמה הופכת למשימת חייו. הסוף מדהים.
"מלח הארץ"
בימוי: רוני בארי
ישראלים שהולכים לעבוד בחו"ל אחרי הצבא. מתפתים אחר המודעות בעיתונים, המבטיחות כסף קל, ואחר אלה שסיפרו כי "עשו את זה" - אם ממכירת תמונות מדלת לדלת, ואם מממכר מוצרי קוסמטיקה בדוכן בקניון. הכישורים הדרושים: חוצפה ישראלית ואנגלית סבירה, והרבה אמביציה לעשות כסף (מה שנקרא, "תודעת כסף").
"מלח הארץ" המצוין עוסק בחומרים האלה - בתאוות הבצע, בגעגועים, ברצון להרוויח וביחסים שנרקמים בין הישראלים. בסרט שאורכו כשליש מסרט באורך מלא, מצליחה בארי לזקק בצורה אינטליגנטית סיפור בעל עומק, ולהציג בכישרון רב את הישראלי הטוב, הרע והמכוער (גם יחד).
"האנושות"
בימוי: ברונו דומו
יהיה זה לא הוגן, אולי אפילו אבסורד, להמליץ רק על סרט אחד של היוצר הצרפתי המוכשר ברונו דומו, המתארח בפסטיבל (מפגש עמו, פתוח לקהל, יתקיים מחר), כאשר שלושה מסרטיו הטובים ביותר מוקרנים כאן ("הדוויג", האנושות", "גוויות", וגם "חיי ישו", הפחות מוצלח) תחת המשבצת "פוקוס ברונו דומו").
היינו שמחים לצפות בסרטו האחרון, שהציג זה עתה ב"קאן", אך בשל הסמיכות בין הפסטיבלים הדבר לא התאפשר, והוא יוקרן בפסטיבל קולנוע ירושלים שיתקיים באוגוסט. אך אם בכל זאת לבחור בסרט אחד מהמקבץ, זהו ללא ספק "האנושות". סרט מותח, מבריק, מינימליסטי ובעל עוצמות קולנועיות מטלטלות נפש. מסופר בו על מפקח משטרה קודר ומדוכדך בשם פראון, החוקר מקרה רצח אכזרי שבו נאנסה ולאחר מכן נרצחה ילדה בת 11.
במקביל הוא נשאב למערכת יחסים יצרית עם שכנתו הצעירה.
פראון הוא דמות מורכבת. שתקן מטבעו, מופנם, מעדיף את חברתם של צמחים על פני בני אדם. הוא גר עם אמו, אך גם אליה הוא לא מצליח להפגין רגשות. הוא גם לא הרפתקן גדול. אך כשזה קשור בעבודה שלו, הוא מצליח להתעלות על מגבלותיו.
"2 בלילה"
בימוי: רועי ורנר
על "2 בלילה" כתבנו עוד כשהיה חלק מתופעה חדשה ומעניינת - יוצרי סרטים שהשיגו את מימונם באמצעות פנייה נרגשת לרשימת תפוצה נרחבת של אנשים דרך ה"פייסבוק" והמייל. "2 בלילה" היה אחד החלוצים, שהצליחו לגרום לאנשים להוציא כסף מהכיס ולהשקיע במוצר שאין הם יודעים לגביו (ולגבי היוצרים שלו) כמעט כלום. ופה המקום לגילוי נאות: הח"מ הוא אחד אותם אנשים שהשקיעו 100 שקל תמורת שני כרטיסים. עכשיו הסרט מציג לראשונה, ואפשר לומר שמבחינה אמנותית, ההשקעה השתלמה. זהו סרט קאמרי בבסיסו: זוג צעירים תל-אביבים, שבתחילתו של ערב היו זרים זה לזה, מעוניינים לסיים את הלילה במיטה. הם ממשיכים אל ביתה של הבחורה (קרן ברגר), אך לא עולה בידם למצוא חניה. תל-אביב, אתם יודעים. הם יוצאים למסע שמתחיל כמשהו מוכר ומתסכל, אך מתברר במהלכו כמפתיע ואף מרגש.
"2 בלילה" הוא סרט ריאליסטי עדין ויפה, שאמנם יוציא לכם סופית את החשק מלעבור לגור בתל-אביב, אך יגביר לכם את החשק לצפות בסרטים ישראליים מקוריים ועצמאיים.
"513 ימים של פילמותרפיה"
בימוי: ליטל מייזל
ליטל מייזל מחזיקה ככל הנראה בשיא עולמי: יותר מ-38 מיליון גולשים צפו דרך "יוטיוב" בקליפ שיצרו היא וחברתה לשיר "HEY" של ה"פיקסיס". השתיים השתעשעו עם המצלמה הביתית ויצרו גרסה סקסית ומשעשעת שהפכה ללהיט בקרב גולשים ברחבי העולם. מאז עברו שנתיים, ובמהלכן מייזל התמכרה למצלמה. היא תיעדה 513 ימים בחייה, ואת התוצאה הערוכה היא מציגה כסרט הגמר שלה. ככלל, סרטים תיעודיים אישיים מעוררים בי הסתייגות. סרטים אלו, אותם מובילה האמירה הכוזבת לפיה "עצם החשיפה היא יצירה", הם לרוב עבודה קלה. ומה הפלא? היוצר זוכה לשיתוף פעולה מלא. הוא לא צריך להזיע בלנסות ולדובב אף אחד, מלבד הוא עצמו. מה עוד שהיוצר בטוח שהוא עצמו דמות כה מעניינת, כזו שיכולה להחזיק על כתפיה סרט. רצוי שהמרצים בחוגים לקולנוע יתנו על כך את הדעת: האם הם שלמים עם הדרך שבה הם מכשירים קולנוענים - לחפש פתרונות קלים, במקום לאתגר את הסקרנות? אלא שבמקרה הזה, מייזל לא צילמה את עצמה כדי לעשות עבודה קלה ולסיים את התואר עם סרט גמר שעשתה על עצמה.
היא צילמה כי לא הייתה לה ברירה. המצלמה הינה עבורה תחליף לקרבה. לחום. ומה שהופך את הסרט שלה למעניין הוא האובססיביות שבה מייזל מתעדת את האומללות שלה. את הבדידות הנוראה, בה רק המצלמה מצילה אותה מפני אובדן מוחלט של חדוות חיים.