ערן שקין לא מתקומם כשמדביקים לו את התגית "אמן פוליטי". גם הוא יודע שאם מגרדים בציפורן הקטנה כל שכבת צבע, מאחוריה תמיד תבצבץ פוליטיקה. מי שהעמיד מיצג של גבעות עשויות מכיפות סרוגות, מי שהניח פסלי ברונזה של הומלסים ויצר סדרה מינימליסטית של פליטים - יש לו עניין חברתי עמוק.
בימים אלה מוצגת תערוכתו "עזרה טובה קשה למצוא" בגלריית זימק. באופן דיכוטומי מחולקים חללי הגלריה לשני נושאים: ציורי אבסטרקט אקספרסיביים, עם חומריות עזה ורב-שכבתית, ומנגד, בחלל מופנם יותר, ציורי שמן שהם כולם וריאציה על אישה יושבת על מיטה בפרופיל. רק ציור אחד - של אישה מגהצת - משמש מפתח להבנת התערוכה גדולה: זוהי עובדת פיליפינים.
"אני קורא לחדר הזה חדר הבנות", אומר שקין כשאנחנו משוטטים בין העבודות. "גם הבנות שלי יושבות ככה על קצה המיטה כשהן מתעוררות. זה רגע של שקט לפני תחילת היום שאני מאוד מבין אותו".
- ובכל זאת בחרת בעובדת זרה לשקף את הרגע הרך הזה, לא בבנות שלך.
"כן, אנחנו גרים ליד גן מאיר בתל-אביב, ויש שם הרבה פיליפיניות שיושבות עם הזקנים שהן מטפלות בהן. יום אחד ישבתי ליד מטפלת כזו, והזקן על כיסא הגלגלים כל הזמן קרא: 'דני, דני, איפה אתה? דני תחזור' וזה היה נוגע ללב, במיוחד מול הידיעה שלי שהיא לא הבינה אותו".
- קשה להתעלם מהדיסוננס שדווקא אתה, האמן החברתי, שחומל על פליטים ועובדים זרים והומלסים, בחרת בגלריה מסוגננת בכיכר המדינה.
"מה הקשר? את באמת חושבת שחשוב איפה הגלריה ממוקמת? אני מאמין שמה שחשוב זה האיש שעומד מאחורי המוזיאון או הגלריה. כשמתחלף מנהל בגוגנהיים, משתנה עולם התוכן. והלוקיישן לא משנה".
- נראה שיותר טבעי לך להיות בפלורנטין ולא בין גוצ'י לפראדה.
"הדיסונאנס בעיניי הוא לפתוח גלריה בדאון טאון רוטשילד וללבוש פראדה. כולם בסופו של דבר רוצים להציג את האמנים הכי טובים ולמכור במחירים הכי טובים. הלקוחות שלי נמצאים כאן, ואם אני יכול להשפיע חברתית זה דווקא עליהם ומכאן. תארי לך שהתערוכה על העוזרת הפיליפינית הייתה מוצגת בתחנה המרכזית. אוקיי, אז העובדים הזרים היו רואים אותה, אבל כשהיא תלויה בבתים ובמשרדים של אנשים משפיעים, והם רואים את הבדידות של העובדת הזרה - זה יכול לחלחל ולשנות משהו".
- אולי אנחנו אוהבים את האמנים שלנו רעבים.
"אני לא איש עשיר. גם לא להיפך. יש תקופות שיש לי יותר כסף, ואז אני לא יודע מה לעשות איתו. אני הרי לא אלך ואקנה נדל"ן. אז מקסימום אני כבר מתכנן את הסדרה הבאה שלי".
"הציורים נוצרו לבד"
שקין עובד בסדרות. התהליך לא בהכרח שיטתי ומאורגן, ומתגבש על-פני הזמן. עבודות האבסטרקט הגדולות התבשלו אצלו כבר כמה שנים. וכן, מדובר בבישול ובהבשלה. יריעות הבד היו על הגג של הדירה שלו בניו-יורק, והוא שפך שכבה ראשונה של צבע, ואז ירד על זה גשם, ואחר-כך הבדים כוסו בשלג, והתייבשו. "זה תהליך של חודשים", הוא מספר, "היו ימים שחפרתי באצבעות מתחת לשלג כדי לחשוף את הבדים. עבדתי כמו אלכימאי, הטקסטורות, השלוליות שנקוו, הכל נשאר על הבד. ורק אז מתחתי אותו על מסגרת".
- מפתיע שהם נעשו בניו-יורק, כי יש בהם משהו ישראלי. צחיחות מדברית, שכבות גיאולוגיות, חמרה.
"לכן נוח לי יותר לומר שאלה נופי נפש שמקפלים זיכרון. יש פה היסטוריה של זמן, ראשוניות וגם תחושה של ציורי מערות קדמוניות. התחושה שלי היא שהציורים נוצרו לבד, כמו בתהליך של קורוזיה. אני רואה בסדרה הזו מעין יומן: ציורים ששכבו 20 יום מתחת לגשם, חודשיים חשופים לשמש וכך הלאה".
קשה לדבר איתו במונחים של תקופות, כי שקין עובד סימולטנית, ולוקח לו זמן להבין מה בדיוק הוא עושה ולאן מועדות פניו. "שנים הייתי עסוק בשאלת ההגדרה", הוא אומר. "ניסיתי להבין למה אני מתפשט לכל-כך הרבה תחומים. מה אני, צייר? פסל? יום אחד הוזמנתי לארוחת ערב עם האוצר של הווייט-שאפל בלונדון, והוא שאל אותי על מה אני עובד. התחלתי להגיד - אני עושה ככה וככה, ואז הוא עצר אותי, ואמר: אתה עושה פרויקטים. נשמתי לרווחה, סוף סוף הבנתי שזה מה שאני - עושה פרויקטים".
הפרויקט הבא שלו יראה אור בסתיו, ספר בהוצאת Hermer היוקרתית, שבו יוצגו ארבע סדרות שלו לצד עבודות של לוסיאן פרויד ואנסלם קיפר. זה מבסס את מעמדו הבינלאומי של שקין, ללא ספק. כיום הוא מיוצג על-ידי כמה גלריות: בבריסל, בניו יורק ובטורונטו.
- התוודעת לשוק האמנות הבינלאומי, יש הבדל בדרך שבה אנחנו מתנהלים?
"אוהו, ועוד איך. בישראל יש כמה תופעות שלא קיימות בחו"ל. רק כאן מנסים האספנים לעקוף את הגלריה ולהגיע ישר לאמן. רק כאן אספן יכול להתמקח על הנחה במשך שעות, ושיא החוצפה - וכבר שמעתי את זה - שאספנים אומרים לאמן, שזה כבוד בשבילו להיות באוסף שלהם. יש כאן מנטליות של להוריד את האמן, לא לפנק אותו".
שקין, שנשוי למאיה, בתו של מנשה קדישמן, לא רואה את עצמו בשום קליקה אמנותית. יש לו ביקורת עצומה על שוק האמנות, ועל היעדר התמיכה הממשלתית באמנות. לדבריו, "בגרמניה החליטו להשקיע 2 מיליארד דולר באמנות, והצליחו בדרך זו להפוך את קיפר וריכטר לאמנים בינלאומיים עצומים. בתל-אביב יש עשייה מדהימה, האמנות צומחת פה מהרחוב, ואני מאוד אוהב את זה".
- למדת לזהות מה יימכר ומה לא, לנסות לכוון לשם?
"אני יכול לומר לך בוודאות שכל ציור שיצרתי עם תשוקה, נמכר מהר. אי אפשר לזייף באמנות".
ערן שקין, "עזרה טובה קשה למצוא", גלריית Zemack, ה' באייר 68, תל-אביב. עד 30.7