אני עיתונאי חסר מזל. מיום חמישי שעבר עד יום שני הזה שהיתי לסירוגין בעיר האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב והצלחתי להחמיץ את כל הרגעים הגדולים. את הביקור של חולדאי החמצתי כי קפצתי הביתה לאוכל-אמבטיה-סיפור עם הילדים; את הביקור של מירי רגב החמצתי כי הלכתי לרגע הצדה לעשות כמה טלפונים; בכל פעם שהייתי צריך לשירותים, החמצתי חבר כנסת; בכל פעם שעברתי את הפינה כדי לקנות משהו קר לשתות פספסתי עוד נאום חוצב להבות או עימות דרמטי. בכל פעם שהסבתי את מבטי קרה משהו, וכשהסתכלתי לא אירע דבר. נדמה שככל שהייתי שם יותר זמן כך נהיה לי פחות על מה לכתוב.
אבל זה בסדר מבחינתי. את הרגעים הגדולים אולי החמצתי, אבל האמינו לי שהייתי בהמון רגעים קטנים. אחרי הכול, את הרגעים הגדולים תמיד אפשר לראות בטלוויזיה. את הרגעים הקטנים אתה צריך לראות לבד, לתת להם להצטבר ולהתבשל עד לתסיסה בשעות החמות, הארוכות והלחות של יולי תל אביבי.
רגע אחד כזה: אישה מבוגרת בשם אירנה לוקחת את המגפון ביום שני בצהריים. העברית שלה שבורה כמו הגב שלה משנים של עבודות קבלן. את צרותיה היא מספרת בקול נרגש, וצרותיה צרות צרורות, האמינו לי. אני לא עומדת בשום קריטריון, היא אומרת. אין לי ילדים, אין לי כלום. בשבוע שעבר פיטרו אותי מהעבודה ובשבוע הבא זורקים אותי מהדירה. אומרים פריפריה. הייתי בפריפריה. דירת חדר בערד כמו בתל אביב, ואין עבודה. שלא יגידו לי פריפריה, אומרת אירנה, ללא ספק נערת הפוסטר של השמאל הקיצוני עם הרסטות. כזה היה גם הנרי אלקסלסי, פנתר שחור ותיק, שהפליג בזיכרונות על המחאה של אז והפציר במאזיניו הצעירים לצאת ולעשות, לא רק לדבר. כאלה היו גם כמה חברים מבני עקיבא וכמה חרדים שהגיעו בשישי בערב והתפללו ערבית ועשו קידוש, ואחר כך רקדו מין הורה, כמנהג השמאל הקיצוני עם הרסטות מימים ימימה.
אני לא אומר שאין שם שמאל קיצוני עם רסטות, אגב. הם בכל מקום, אלה. יש שלט של אנרכיסטים נגד הגדר ויש דוכן של מאבק סוציאליסטי ודברים כאלה. אבל בגדול זה מאבק חלבי מדי בשביל השמאל הקיצוני.
מחאה של התפשטות
מחאה מהסוג של עיר האוהלים היא מטבעה, ומטבע מייסדיה, מחאה של רגעים קטנים ושל שיאים נדירים. בינתיים זו לא מחאה של לעשות, זו מחאה של להיות. בינתיים זו לא מחאה של התמקדות, זו מחאה של התפשטות. מספר האוהלים חשוב מניסוח מדויק של מסרים. בינתיים זה מאבק שמתנהל ברוח טובה, תולדה של אופי מייסדיו. בתחילת המאבק הסתיים כמעט כל נאום ב"אני אוהב/ת אתכם. אתם אנשים יפים". ככה זה לא יכול להימשך לאורך זמן, זה ברור. ואכן, מתרבים הקולות הקוראים להסלמת המאבק.
לפעמים ההתפלגות הזו לתאים ולתתי-תאים שכל אחד מהם נושא את נס המאבק האמיתי מזכירה קצת את בריאן כוכב עליון של מונטי פייתון. אלה אומרים על ההוא שהוא טרמפיסט, ההוא אומר על ההם שהם מתכננים לחבור למפלגה זו אחרת, ההם רדיקליים מדי, אלה לא רדיקליים מספיק. קח מספיק אנשים ותקע אותם יחד, ובתוך יומיים יהיו לך שני דברים: סקס ותככים. בימים הראשונים עבדו המארגנים קשה כדי לשמור על כל העניין א-פוליטי, אבל אין לך דבר שהוא לא פוליטי, ומהר מאוד לא הייתה להם ברירה אלא להבין את זה. מי מחליט על דיור בר השגה - אגודת הציירים האימפרסיוניסטים? מי מפשיר קרקעות, המשוררים? מי יטיל פיקוח על שכר הדירה, חובבי הטיסנאות?
ביום הראשון ישבתי עם כמה מהם, ובסופה של הפגישה לא יכולתי שלא לשאול אותם מה הם חושבים שיקרה - שבעוד שבוע ייפתחו כל חוזי השכירות בארץ וכל אחד יקבל הנחה של 1,000 שקלים לחודש? לא ממש היה להם מושג. בימים הראשונים הם היו בקטע של "אנחנו זועקים שיש בעיה, עכשיו הכדור במגרש שלכם". הו, ילדים, אמרו להם כמה בוגרים של מאבקים חברתיים אחרים, כמו גם חברי כנסת שהיו במקום, אם תיתנו להם את הכדור הם בחיים לא ימסרו לכם אותו בחזרה. המהפכה עוברת בוד"לים (ועדות דיור לאומיות), בהצעות חוק כתובות ביובש, בבריתות לא קדושות. לאט-לאט זה מחלחל. ביום שני כבר היו צוותי תקשורת מסודרים וטנקי חשיבה. בהתחלה הם סירבו להקשיב, לקבל עצות. גם זה השתנה. בטח כשהם הבינו שהצד השני כבר מעסיק יחצנים ויועצי תקשורת. זה מה שמנע מהם ליפול לספין של נתניהו על הפשרת 7,000 יחידות דיור בשטחים.
חבר אתה חופר
הדיבורים. הו, הדיבורים. שמעתי מספיק נאומים ל-19 גלגולי חיים. לפעמים נראה היה שהמחאה נוסדה על מנת לפטפט את עצמה לדעת. בסלון של עיר האוהלים התנהל מין הייד פארק בלתי פוסק עם קודים כמו תנועות של הברגת נורה במקום מחיאות כפיים, תנועת שופט לצעדים בכדורסל במקום לקרוא 'אתה חופר', הצלבת ידיים באיקס במקום לצעוק 'שטויות!', ותנועת תיפוף עם האצבעות כדי לקבל את רשות הדיבור. הקודים האלה הם ממודל השיח הספרדי, הסבירו לי בחשיבות.
זה הלך יופי בהתחלה, כשהגרעין הקשה היה הרוב, אבל ככל שהגיעו למקום יותר ישראלים התאדה מודל השיח הספרדי לטובת מודל השיח הישראלי הישן והטוב. הניסיונות לכפות סובלנות ותרבות דיון היו הרבה פעמים מתישים הרבה יותר מהדיונים עצמם, שברוב המכריע של המקרים התנהלו לעניין ובנימוס. היו גם צעקות, אבל צעקות זה בסדר.
היה מרשים לראות את זה גדל ומשנה צורה. מכמה אוהלים על הפינה מול הבימה בחמישי בערב ועד לרכבת האוהלים שחצתה את החשמונאים בראשון והגיעה עד לבר-אילן בשני בלילה. כשנגיע להרצל, אמרו שם, תיפול הממשלה.
ביום שישי היו כמה גיטרות, בראשון כבר הייתה מערכת הגברה עם סאונדמן ובחורה שאחראית על הליין-אפ של הלהקות. ביום שישי עוד ביקשו המארגנים מהעיתונאים הספורים שהיו במקום שיכתבו, ביום ראשון כבר סגרו לעצמן רשתות הטלוויזיה מתחם בחלק הכי יוקרתי של העיר והעבירו משם מהדורות, והמקום המה עיתונאים, כולם רושמים את אותם הסיפורים מפי אותם האנשים. שמי כך וכך ואין לי כסף לשכר דירה, שמי זאת וזאת ואנחנו נישאר פה עד שיימצא פתרון.
אני העדפתי, כמו תמיד, לשבת בצד ולראות מה קורה. בכל מקרה, זו הייתה מסיבת עיתונאים של ממש. היו גם המון מפורסמים שבאו להביע הזדהות, לשיר, או סתם לראות מה קורה.
לא פחות מרשים היה לראות את כל העניין שומר על איפוק. ראו איזה פלא, מאות אנשים במהלך היום, עד לאלפים בלילה, דחוקים בשדרה צרה בלחות של 5,000 אחוזים בלי שירותים, מזיעים את עצמם לדעת, ישנים קצת, אוכלים רע, ועדיין - אין אלימות ואין עשיית צרכים בחצרות. בתי העסק באזור נתנו כתף, היו שכנים שתרמו את דירותיהם, ובחניון הבימה הקרוב יש יופי של שירותים.
תבוא ניידת, תבוא האלימות
מסכנים השכנים. ידידותית המחאה ככל שתהיה, הרי שהיא עושה רעש בלתי פוסק. המוזיקה נפסקת ב-11, אבל תמיד יש מישהו שמנגן, מישהו ששר, תאורה, גנרטור, אנשים עוברים במכוניות, צועקים וצופרים במהלך כל היממה, גם בשלוש ובארבע בבוקר. אני די בטוח שלשכנים לא משנה אם הנהגים צועקים "כל הכבוד" או "לכו לעבוד, פרזיטים!". בסופו של דבר, זה מה שיפרק את עיר האוהלים הזאת. השכנים יצאו מדעתם הרבה לפני שתיפתר בעיית הנדל"ן או שראש הממשלה יצליח לחשוב על ספין. מתישהו הם יתלוננו, ואז תבוא ניידת, ועם הניידת תבוא האלימות.
היעדרה של האלימות מרשים גם הוא. ראו איזה פלא - מאות אנשים, בלי מחסומים, בלי שערים, בלי אף שרשרת שוטרים שמקיפה את המתאספים, בלי אף מאבטח שבודק בבגדים ובכלים; ועדיין, הכול מתנהל בשלווה ובנחת. פה ושם צעקות, אי-אפשר לומר שלא, פה ושם מתלהטות רוחות לרגע, אבל שום דבר רציני. אין מי שיאכוף סדר ומשמעת, הם אוכפים את עצמם. אילו היה זה ניסוי שמטרתו להוכיח את ההשפעה המרגיעה ונוסכת הביטחון שיש לאנשי חוק על שומרי החוק, הרי שהניסוי הצליח.
היה מרשים לראות את כל הדבר הזה נאבק על דמותו. לראות את המייסדים מתמודדים עם גדילה מהירה, עם אג'נדות סותרות, מיני אנשים וארגונים שבאים לתפוס טרמפ עם ספינים, עם חיבוקי פוליטיקאים ויציאה משליטה, עם בקשות בלתי פוסקות לראיונות ולוגיסטיקה שלא נגמרת. הם הלב הפועם של כל הסיפור הזה. ראיתי אותם הולכים ומאבדים את הקול, נישאים בין תשישות לאופוריה, לא מצליחים לישון, מנסים להתרכז ומאבדים את זה, ובעיקר משתאים אל מול הדבר שיצרו. שתי בחורות, ארבעה בחורים, זה פחות או יותר. הרשימו אותי יגאל רמב"ם וסתיו שפיר.
הרשים אותי גם אלדד יניב מהשמאל הלאומי, שהוא ותנועתו הפגינו נוכחות בשדרה. זו הפעם הראשונה שלי בחברת יניב. חריף ובוטה הוא משרטט את קריסת השלטון המרכזי ודוחה תרחישים קיצוניים על מלחמה. אני בעד פוליטיקאים מסוגו, כמו שאני בעד שאר הפוליטיקאים שבאו שלא על מנת להצטלם: נינו אבסדזה שישנה על מזרן, יוליה שמאלוב-ברקוביץ' ישבה כמה שעות, דב חנין היה לא מעט, כך גם ניצן הורביץ, שהקדיש הרבה מזמנו. הפער ביניהם לבין הפוליטיקאים שבאו להצטלם, כמו מירי רגב, בלט עד למאוד. על מי שנשאר לא התיזו מים ולא צעקו.
משהו אמיתי קורה בשדרה
האמת היא שבפעם הראשונה שהייתי שם הייתי בטוח שבתוך יום-יומיים זה נגמר. הייתי סקפטי. לא בנוגע לאותנטיות של המאבק, בנוגע לשרידותו. זה עבר לי ביום ראשון בערב כשמשהו נפרץ, רכבת האוהלים התחילה לגדול והפסיפס האנושי התחיל להשתנות: יותר מבוגרים, יותר אנשים מחוץ לתל אביב. אם בימים הראשונים דיברו אנשים שלא מצליחים לשכור חדר בדירת שותפים ב-3,000 שקלים, אחר כך כבר דיברו אנשים שמרוויחים 20 אלף בחודש, עובדים כמו חמורים, ומצליחים רק בקושי לגדל ילדים ולשמור על הראש מעל המים. אנשים כמוני.
מעמד הביניים הגיע גם הוא לזעוק. זה היה מרשים, מעורר תקווה. מצבנו, אמרו המבוגרים לצעירים, קשה משלכם. אתם, לפחות, צעירים. גם העדכונים שלא הפסיקו להגיע מערי-אוהלים אחיות ברחבי הארץ רוממו את הרוחות. משהו אמיתי קורה בשדרה, אין ספק. השאלה היא איך זה ייגמר ומתי. האם זה ייגמר בפשרה, בהבטחה להקמת ועדה כזו או אחרת, או בפיצוץ, באלימות משטרתית או בתלונות של שכנים. או שאולי זה יהפוך בכלל לפסטיבל שנתי ממותג נודד - ערי-אוהלים והופעות במרכזי ערים בכל הארץ. איזו חברת משקאות לא תמות על זה?
ואולי זה ייגמר עם ההתפכחות הסופית מרעיון ה"זה לא פוליטי". זעקה כללית נגד השיטה ונגד חוסר הצדק תמיד תקסום להרבה יותר אנשים מאשר הצטרפות לגוף מאורגן עם אג'נדה ברורה ועם היררכיה מסודרת. מתישהו עיר האוהלים תיאלץ להפסיק ולהיות בומבמלה פינת שנטיפי; צריך רק לוודא שזו תהיה תחילת דרכה של המחאה ולא סופה.