בין בנייני המגורים בשכונה כלשהי של עיר כלשהי, ישנו שטח הפקר. לא ברור למי הוא שייך, ואף אחד גם לא מבקש לברר. כעדות לימי הזוהר של השטח המוזנח, רווי הקוצים ושקיות הניילון, אפשר למצוא בו ספסל אבן וכמה עצים שמתעקשים לתת לו צל, אבל את צורת הספסל כבר קשה לזהות והוא מתפורר, והעצים החליטו בכלל לגדול באלכסון. ילדים היו יכולים להשתובב כאן בבטיחות, בעלי הכלבים לשוחח בניחותא. אפשר לדמיין את הבלונים נמתחים בין העצים, בהכנה למסיבת יום הולדת.
כל זה יכול היה להיות, אבל זה כמעט לא קורה, כי שטחים ציבוריים רבים ברחבי המדינה, ואין זה משנה באיזו עיר ובאיזו שכונה, נותרים מוזנחים ודחויים. העירייה במרבית המקרים מסירה את אחריותה מהשטח, השכנים מצדם לא רואים אל מעבר לאינטרס הצד של לובי הבניין שלהם; התוצאה היא שממה אורבנית והזנחת המרחב הציבורי, זולת מקרים בודדים שכדאי מאוד לקחת מהם דוגמה.
אחד כזה הוא זה של חיים אוחיון. "עד לפני שנה, כל האשפה של טירת הכרמל הייתה זרוקה כאן", אומר אוחיון, כשהוא מצביע על שטח ציבורי שהוא הפך בטוב טעם ובהשקעה רבה לגן מושקע ומאובזר. במקום שבו היו זורקים התושבים זבל, והדבר היחיד שהיה צומח בו היו קוצים ועשבים שוטים, שתל אוחיון כרי דשא רכים ומזמינים. את מגרש הגרוטאות תחם במעקה ברזל ובעצים צעירים, ובשני צדי הגן יצק והניח ספסלי עץ. במרכז הגינה הוא שתל כיכר פרחים מפוארת ופיזר פסלים משובבי נפש. בקצה השני יצק בטון לכדי פלטפורמה, שעליה הניח קורות עץ בצבע ארגמן ובנה פרגולה ומעקה. במרפסת העץ הניח כיסאות ושולחנות שצופים אל הצמחייה, ואף קיבע טלוויזיה שתהיה לרווחת התושבים שיוכלו לצפות בחברותא תוך פיצוח גרעינים.
את כל זה עשית לבד?
"הכול. זה שיגעון שלי, כבר מילדות אהבתי לטפח. הייתי אוסף את החברים בגיל 7 והיינו אוספים זבל. את יודעת איך המקום הזה היה נראה פעם? מזבלה. היום כל טירה מגיעה לכאן בערבים".
נשמע עסק יקר.
"הקטע העצוב הוא שמי שגר כאן לא עזר, ודווקא מי שלא גר כאן עזר. אף אחד מהשכנים לא השקיע פה שקל. זה הורג אותי. בהתחלה, כשעלה הרעיון וניסיתי שהם ישתתפו וביקשתי מכל אחד 20 שקל, את יודעת איזה פרצוף עשו לי? ואז מתחיל הבלגן - תראה לי קבלות ונהיה סיפור ומריבות, אני לא אוהב את זה. החלטתי שאני עושה הכול מהכיס שלי וכולם נהנים מזה. רק החשמל עולה לי פה 600 שקל בחודשיים".
ומנין כל החומרים, השתילים והריהוט?
"את יודעת איך זה אצלנו היהודים - יש קומבינות. אני עובד במגרש הכדורגל בקריית אליעזר ועוזר לאנשים, אז יש משתלות שהפסלים שלהם נשברים והם נותנים לי או מוכרים בחצי מחיר. חבר אחר, בעל אולם האירועים הינומה, נתן לי ריהוט יפה, בחישולי הכרמל נתנו תרומה. כולם יודעים להביא אליי טלוויזיות ישנות ורהיטים, אז יש לי המון ציוד".
אימא צעירה עם תינוק בעגלה שואלת את אוחיון אם אפשר לעצור למנוחה בגן, והוא מזמין אותה בשמחה. נאוראי, אחד הילדים בשכונה, דווקא מבלוק אחר, הפך לאחראי הניקיון בגינה החדשה. "אני אחראי כאן ועושה לבד את הניקיון", הוא אומר בגאווה. "זה התחיל כשהייתי מגיע אחרי בית הספר, ועכשיו יש חופש גדול". אוחיון מוסיף: "אני נותן לילדים כמה ארטיקים, והם באים לעזור. אני גם מלמד אותם חינוך - כל מה שהם רואים על הרצפה הם מרימים".
את השכנים בבלוק שבו גר אוחיון זה שלושים שנים, בקומה הראשונה הצופה אל הגינה, היוזמה המופלאה הזאת לא הפתיעה. כבר לפני ארבע שנים הפך את חזית הבלוק ואת עורפו, שהיו מוזנחים, לגינה משותפת שכוללת מדשאות, אקווריום ("עלה לי 7 וחצי אלף שקל"), כלוב גדול עם תוכים, פינות ישיבה, נדנדה, בית עץ קטן לילדים, פסלים לרוב ושבשבות שעשה מוונטילטורים ישנים שהפכו עם קצת צבע ודמיון לתחנות רוח קסומות.
"היה לו חלום לגור בווילה, אז במקום לקנות הוא עשה לעצמו פה וילה", מספרים החברים בחיוך. הבלוק הסמוך לבלוק של אוחיון, כמעט מיותר לציין, עומד צחיח ומוזנח וריק מתושבים, שכנראה מסתגרים בבתיהם במזגן. "ניסיתי לעזור להם, אבל זה לא הלך כי הם לא ממשיכים", הוא אומר ומצביע באכזבה על השטח המוזנח. "שם זה אור עקיבא, וכאן זה קיסריה".
"צריך משוגע בכל בלוק"
"החווה", זה הכינוי בטירת הכרמל לממלכה שאוחיון יצר בשתי ידיו ובעזרת לא מעט קומבינות. "אני צריך משוגע אחד כזה בכל בלוק", אומר דוד שחר, סגן ראש עיריית טירת הכרמל, שסייע לאוחיון להגשים את החלום ואישר לו לטפח את השטח.
הגינה המטופחת של אוחיון מזמינה גם בעלי חיים - "החתולים כאן חיים באמריקה", הוא מצביע על גור לבן שמתמתח בשלווה מתחת לאחד השיחים המטופחים. כלבה שחורה תופסת מנוחה על הדשא בצל. "בערב מגיעות לכאן אפילו ארנבות", מתרגש נאוראי, ומספר שבגן הילדים הסמוך הביאו ארנבות לפינת החי ומאז הן המליטו והתרבו, ובערבים הן מגיעות לחווה.
למה, לדעתך, השכנים שלך לא רצו לעזור?
אוחיון: "זאת מחלה של חצי מדינה. את יודעת כמה ריבים היו לי איתם בהתחלה? היו זורקים סיגריות אפילו ששמתי מאפרות. אני אוסף את הבדלים ומנקה בכל יום עד שאמרתי להם בעצבים - מה אני, שפוט שלכם? לא מבקש מכם שקל, אז אל תלכלכו. הנה - תראי פה את השכן איך המזגן שלו מטפטף החוצה במקום לעשות צינור כמו שצריך. זאת מחלה של ישראלים שלא אכפת להם מה קורה מחוץ לדלת".
היו מקרים של ונדליזם או של גניבות?
"יש לי שיטה - בהתחלה היו גונבים לי מנורות צבעוניות. יום אחד תפסתי אותם. אמרתי להם, 'חבר'ה, כל מי שרוצה משהו שיבוא אליי, אני אתן לו הכול'. ומאז הם מבקשים והפסיקו לגנוב. שמתי גם מצלמה שנראית כמו מצלמת אבטחה ועובדת על בטריות - היא אפילו מסתובבת, וזה הפחיד את הגנבים. פעם בטירה כל שתיל שהיו שותלים אנשים היו לוקחים הביתה, היום פחות. אבל הנה, לפני שבועיים מישהו ביקש ממני כיסאות לחינה. הבאתי לו שלושים, והוא החזיר לי עשרים. לך תתווכח".
אם מישהו רוצה לעשות את מה שעשית אצלו בשכונה. מאיפה הוא צריך להתחיל?
"קודם כול צריך רצון וגם יכולת. הכול עולה כסף. אם הייתי צריך להשקיע פה כסף ולא הייתה לי עזרה של חברים הייתי צריך לקחת משכנתה. אז אם למישהו יש רצון, כדאי שיחפש קשרים וחברים שיעזרו לו. לפני שמתחילים לעבוד צריך לגדר את השטח במעקה, וזה כבר נותן תמונה אחרת. אחר כך צריך לשתול - דשא זאת עבודה קשה, אז למי שלא יודע לטפל בדשא כדאי לשים פרקט, אפילו שגם זה עולה הרבה כסף".
ואיפה העירייה נכנסת?
"הם נתנו לי את השטח, חשמל ומים. חייבים אישור, אתה לא יכול לקחת שטח לבד, אי-אפשר לקחת את החוק לידיים. בעירייה מאוד התלהבו, אבל גם התביישו שהם לא מסוגלים לעשות דברים כאלה ומישהו אחר מסוגל".
עסק חברתי בעל כוונות רווח
על אף שאוחיון מבהיר שצריך קודם כול לבקש את אישור הרשויות לפני שמפריחים מרחבים ציבוריים, יהיו כמה חבר'ה צעירים עם אידיאולוגיה אקולוגית שיחלקו עליו. לתופעה קוראים "גינון גרילה", והיא הגיעה אלינו לפני שנה והתפשטה לשתי קבוצות הפועלות כיום בארץ, מרחובות תל אביב לרחובות חיפה.
גינון גרילה נולד בשנות ה-70, וכשמו כן הוא - גינון עצמאי על גבול האנרכיסטי שלא מחכה לאישור מהרשויות כדי להפריח את המרחב הציבורי. את חברי גינון הגרילה בתל אביב אנחנו פוגשים באחר צהריים חם ולח בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב - מרחב ציבורי נטוש ומוזנח שהפך לשומה בלתי אסתטית על פרצופה של העיר הלבנה.
קבוצת אמנים שפועלת באזור, המכונה "שביל החלב", התחברה עם העסק החברתי "עץ בעיר", ואלה החלו בפרויקט קהילתי המבקש להחיות את התחנה ולהתחבר עם האוכלוסייה המקומית. אבל מהחזון נשארה כיום רק גינה שיצרו במו ידיהם צמוד למבנה, וגם עתידה לא ברור. לא מזמן הגיעו לכאן פקחים שהחליפו את כל המנעולים למבנה שסיפק לפעילים מים וחשמל. "כשהתחלנו עם גינון הגרילה היינו שותלים שתילים במקומות ציבוריים", מספר אייל אנגלמאייר, 29, מקבוצת עץ בעיר התל אביבית. "שתלנו פרחים בקינג ג'ורג' ובעוד רחובות בעיר. לא הייתה שום התייחסות מהממסד - פעם עצר לידינו שוטר ששאל מה אנחנו עושים, אז ענינו שאנחנו זורעים פרחים וירקות, השוטר אמר כל הכבוד והלך. בשלב מאוחר יותר הבנו שהכי נכון להתמקד במקום אחד ולעשות גינה במקום שהכי פחות סביר שהעירייה תעשה, וככה הגענו לתחנה המרכזית הישנה".
יש אלמנט של מחאה בגינון גרילה?
"אין מחאה. אנחנו עושים איפה שהעירייה לא עושה".
והנה סגרו לכם את הגישה למים.
"אני לא מאמין בלהתלונן, צריך פשוט לעשות".
השעה רבע לפני שקיעה ברחבת הטכנודע בשכונת הדר בחיפה. שחף מרגלית, 30, מקימת קבוצת עץ בעיר בחיפה, מנהלת סבב היכרות קצר בין החברים הוותיקים והחדשים שהגיעו הערב לעבוד את האדמה. למה הם עושים את זה? "לי הכי חשוב שאנשים יצאו מהבית ושיעשו משהו במקום לשבת מול הטלוויזיה ולאכול ג'אנק פוד", מבהירה מרגלית.
סיגורד, סטודנט הולנדי מהטכניון שהתחבר עם החבורה, קרא באינטרנט איך מכינים "פצצות זרעים", שאותן יזרקו החברים מאוחר יותר בשטחים מוזנחים בתקווה שהגשמים שיגיעו מתישהו ינביטו ויפריחו. המצרכים: חמר, קומפוסט וזרעים מסוגים שונים שאותם מערבבים לכדי כדורים קטנים שבמרכזם זרעים. הרעיון חביב, אף שישנם כמה גננים מקצועיים שיחלקו עליו.
מרגלית מובילה אותנו לגן נתן הסמוך, שם שתלו בעבר הפעילים כמה שתילים ויצרו אדנית מלבנים. "אבל פירקו לנו את האדנית", היא אומרת ומצביעה על אזור שבו גדלים היום שני שתילים צעירים שגנן מקצועי ודאי ינכש כלאחד יד.
באופן אירוני, גן נתן הוא גן ציבורי מטופח ומזמין, אינטימי וירוק. האם זה המקום שבו גינון הגרילה צריך להתמקד? לא בטוח, אבל מרגלית מלמדת גם על גינון גרילה אפקטיבי יותר, שנעשה בשכונת בת גלים. "יש פילוסופיה שלמה של גינון גרילה שעוסקת בלקחת שטחים ציבוריים מוזנחים ולהפוך אותם למקומות פורחים וירוקים", מסכמת מרגלית, "אבל הכי חשוב זה שגינון גרילה מפגיש בין אנשים שיוצאים מהבית ומתעסקים עם האדמה".
צריך להבהיר שעץ בעיר הוא עסק כלכלי-חברתי בעל כוונות רווח - "גם מגינון הגרילה נעשה בעתיד כסף כשנבקש תשורה", כך מרגלית, שמספרת כי הפרנסה שלהם מגיעה מסדנאות שעוסקות בנושאים שונים, כמו הכנת גלידה טבעונית.
אמנות כמוטיבציה
מבולבלים מתכליתו של גינון הגרילה החיפאי אנחנו ממשיכים לשכונת זיו שבעיר. שם אנו פוגשים את עמית מטלון, סטודנט לארכיטקטורה בטכניון שיצר יחד עם המרצה האמן דניאל שושן את מיזם ספריות תחנות האוטובוס. מדובר במיזם אמנותי שהחל לפני ארבעה חודשים - השניים יצרו יחידות מדפים שאותן חיברו לתחנות אוטובוסים, ועליהם הניחו ספרים. "חשוב להגיד שהמוטיבציה של הפרויקט היא אמנות", מבהיר מטלון, "זה לא אקטיביזם אורבני או משהו סוציאליסטי. זה משהו שעוסק בשינוי תודעה מהמקום האמנותי. אמנות חייבת להיות בתוך קונטקסט מסוים, וצריך לחשוב על היחס בין הצופה והסביבה. לדעתי זה לא קורה בגלריה או במוזיאון, וגם הכותרת אמנות מסרסת בעיניי, אז המרחב הציבורי זה המקום להביא אליו את האמנות".
זו הסיבה לכך שבחרתם להציב את האמנות בתחנות האוטובוסים?
"תחנות אוטובוסים הן נקודות בעיר שאנשים חוזרים אליהן ומפתחים היכרות. בהתחלה הייתה מבוכה כי משהו עומד חינם, ואנשים היו יושבים בשקט בצד, לא יודעים מה לעשות. הקפדנו גם לא להסביר מי עומד מאחורי הספריות. היו גם ונדליזם והשחתה של המדפים, אבל היום זה יציב. המטרה שלנו היא שהתחנות יתפקדו לבד. לאט-לאט אנשים מתחילים לקחת אחריות, ונעים להם לגשת לזה".
שש תחנות ברחבי השכונה החיפאית זכו לספריות של מטלון ושל שושן, והמיזם צפוי להתרחב לערים נוספות; הראשונה תהיה בת ים. השניים מקפידים להבהיר כי הם לא מעוניינים בקשר או בסיוע של הרשויות המקומיות, כנראה הם סומכים על האזרחים שיתפעלו את הספריות הציבוריות החינמיות שמחכות להם בדרך לעבודה.
בעוד מטלון מסביר את המיזם חונה בתחנה רכב שממנו יורד רונן, תושב העיר. הוא ניגש ליחידת המדפים ומעמיס את כל הספרים שהיו בה, ועם הערימה ניגש לאוטו, משאיר את הספרייה עירומה. שאלנו למה. "אה, הספרים אמורים להישאר פה?", הוא עונה, ומסביר שהסיבה שהוא לוקח את הספרים היא שלדעתו "ספרים צריכים להישמר בבתים כי מדובר במהדורות נדירות".
אני רומזת לו שתושבים יכולים גם להביא ספרים ישנים לתחנה, ואז כולם ייהנו. "אבל לשבת פה ולדפדף לא ייתן כלום", הוא ממשיך בשכנוע העצמי, "אנשים צריכים לשבת בנחת ולקרוא, אי-אפשר בתחנת אוטובוס. אני אשמור על הספרים", הוא מבטיח.
מטלון מתבונן מהצד ולא מתרגש: "הרבה תושבים לוקחים ספרים הביתה ולא מביאים", הוא מדווח, וניגש ליחידת המדפים כדי למלא אותה בספרים אחרים שהביא עמו. ספרים משובחים הביא מטלון לתחנה בשכונת זיו, אמנות וסיפורת יפה להנעים את הזמן. נקווה שיהיו כמה תושבים שיספיקו לדפדף בספרים האלה לפני שהתושב רונן יחזור לכאן לסיבוב שני.
תקועים בשנות ה-80
מיואשים מהשכנים של חיים אוחיון, מהכוונות המבלבלות של גינון הגרילה ומרונן, לקחן הספרים החיפאי, אנחנו נפגשים עם דרור גרשון - מנכ"ל עמותת מרחב שעוסקת בנושא המרחב הציבורי בישראל. "העיר היא פאזל של המרחבים הציבוריים", הוא מסביר. "היא לא מורכבת מהבניינים אלא מהסמטאות, משבילי הולכי הרגל, מהשדרות, מהכיכרות ועוד".
גרשון עומד על כוחו של תכנון נכון של ערים, ומספר כי בעולם כבר הבינו ש"ערים הליכתיות" הן ערים מצליחות, ובארצות הברית החל שינוי גישה תכנוני באמצע שנות ה-90. הוא מדגים פרויקטים מערים כמו שיקגו ולוס אנג'לס, שם יצרו מרחבים ציבוריים שהפריחו את האזור ויצרו מסחר וכלכלה משגשגת לצד מרחבים ידידותיים להולכי רגל. "מרחב ציבורי צריך להיות בנוי לאנשים, ולא למכוניות ותשתיות".
איך יוצרים מרחב מזמין שכזה?
"זה מתחיל בדברים פשוטים כמו צל ברחוב. בחלק גדול מהרחובות בישראל אתה לא מסוגל להיות בחוץ יותר מחמש דקות באקלים שלנו, אז למה שתשהה ברחוב. ואם אתה מבוגר ואין ספסלים לשבת עליהם, אז אתה לא תצא לרחוב. ואם במדרכה יש עמוד חשמל ותקעו תאי טלפון, אז אימא עם עגלה לא יכולה לעבור.
"המרחב הציבורי נשחק לטובת המכוניות והאופנועים; מה גם שהדופן של הרחוב צריכה להיות מעניינת כדי ליצור מסחר והזדמנויות. אם אתה הולך ברחוב חסר זהות ואין מגוון אז אתה לא תשהה בו, הרי אנחנו אנשים מורכבים שלא רוצים ללכת כל הזמן באותו נוף. כשלא שוהים ברחוב, הוא הופך למקום שעלולה להיווצר בו אלימות, ואז לא שולחים את הילדים אליו וכן הלאה".
נשים את המרכיב התכנוני בצד; מה תפקידם של התושבים בהפרחת המרחב הציבורי?
"התפקיד של התושבים ממשיך את התכנון המוקדם. כשאנשים גרים בסביבה המאפשרת שימוש במרחב הציבורי, יש להם יותר אחריות למה שקורה. הנה תסתכלי פה ממול", מצביע גרשון אל מרפסת שממוקמת מול משרדי העמותה בשדרות יהודית בתל אביב, "הזקן הזה יושב כל היום במרפסת שפונה אל הרחוב ושומר עליו. אם מישהו מלכלך הוא צועק עליו, ואם ילד ילך ברחוב הוא יסתכל וישמור עליו. הוא יושב במרפסת כי מעניין אותו לראות מה קורה ברחוב".
הבאת כדוגמה את לוס אנג'לס, שם תושבים הוציאו למרחב הציבורי שמשיות. למה זה כמעט לא קורה אצלנו?
"הצורך להיות בחוץ תמיד היה קיים אצלנו, אבל באיזשהו שלב זנחנו את זה והרחובות הוזנחו. צריך לעורר את המודעות לנושא, כדי שאנשים יצאו יותר אל המרחב הציבורי, ואז גם הם יוציאו שמשיות וכיסאות. בישראל יש דוגמאות יפות למרחבים ציבוריים שטופלו נכון, כמו נמל תל אביב או המדרחוב בזכרון יעקב, כך שאפשר לזהות מגמה של שינוי גישה בהבנת המשמעות של המרחב הציבורי בחיים שלנו, אבל רוב מתכנני הערים עדיין תקועים לצערי אי-שם בשנות ה-80".
tzela-k@globes.co.il