שי גולדן הרוויח 18 אלף שקל בחודש ב"הארץ" - עד שבא נוחי דנקנר והציע לו 60 אלף שקל בחודש. עכשיו הוא סגן העורך ב"מעריב" ולא מתגעגע: "הרווחתי ב'הארץ' כמו כלב". להתנהג בהתאם? "אני מעדיף לתקוע לעצמי כדור בראש", הוא אומר בכתבת השער למגזין "ליידי גלובס".
הסתה
כעורך "מוסף הארץ" פרסמת מאמר קשה ואלים שכתב אלדד יניב, מראשי השמאל הלאומי, מקים אתר 'נוחילנד', הקורא לסילוקו של נוחי דנקנר.
"הגיע אליי מאמר שמצאתי ראוי לפרסום".
לא ראית בו חצייה של קווים אדומים? הסתה לפגיעה?
"הוא היה בוטה וחריף מאוד, אבל פורסמו מאמרים חריפים ובוטים הרבה יותר. כמות המאמרים האלימים שמתפרסמים בישראל ומכוונים אישית למישהו היא אסטרונומית".
שבועיים אחרי, והנה טוויסט בעלילה: אתה עובר ל"מעריב", לעבוד אצל נוחי דנקנר כסגן עורך.
"כשפרסמתי את המאמר נגד נוחי הייתי כבר מצוי בשלבי גישוש ראשונים למעבר ל'מעריב'. פרסמתי אותו למרות הגישושים, כשאני מבין את המשמעות של פרסום המאמר. ידעתי שזה עלול לעלות לי בסיכול האפשרות להתקדם מקצועית וכלכלית. אבל אמרתי לעצמי: 'שי, אתה עיתונאי. יש לך מחויבות מוחלטת לעיתון שבו אתה עובד, ואם אתה מערב שיקולים זרים בפרסום או בהימנעות מפרסום - אתה כבר לא יכול לקרוא לעצמך עיתונאי יותר'. הנכס הכי גדול של עיתונאי זה האינטגריטי שלו. אני לא דובר של אף אחד. "ואז הגישושים עם 'מעריב' נפסקו. הבנתי שזה נגמר. אמרתי לעצמי: 'זה המחיר. לגיטימי'. אבל שבועיים אחרי מגיעה פנייה רשמית לפגישה מעשית ב'מעריב'. משם זה התגלגל".
מוזר, לא?
"זה מעיד משהו על האיש הזה, נוחי דנקנר. הוא יכול היה להגיד: 'הבנזונה הזה לא יתקרב לכאן', אבל הוא רוצה את טובת 'מעריב' ומעוניין להביא את האנשים הכי טובים. ההחלטה הזו מעידה על האינטגריטי שלו כמו"ל, על היכולת לראות מעבר לעניין הרגשי, לקבל החלטה ממקום מקצועי ולא אישי". איך התנהלה הפגישה ביניכם? "לא פגשתי אותו קודם. הייתה סקרנות והתרגשות לקראת הפגישה. הדבר הראשון שהתרשמתי ממנו הוא שיש לו תפיסה סופר מהירה. הוא יורד לרזולוציות גבוהות, והרבה יותר קשוב לניואנסים מכפי שאנשים חושבים. "הייתי אצלו אתמול בפגישה על העיתון החדש - מוסף התרבות - וזה היה מיד אחרי שיצא דוח הריכוזיות. אתה רואה את כולם מסביב מוטרדים, מודאגים, אפורים. אבל לא הוא. הוא נכנס קול, ענייני, וישב בישיבה שעתיים וחצי. הוא דיבר איתי על מוסף התרבות, כאילו שום דבר אחר לא קורה מסביב. הוא לא איבד ריכוז לרגע ביום הלא פשוט הזה. "אם אנשים בחוץ היו יודעים מה הוא עושה בזמן הזה - הם היו מופתעים. הוא קורץ מחומר אחר. הוא רגוע וחכם יותר מכל האנשים שפגשתי בחיי. הייתי המום לגלות את קור הרוח הזה. מפקד מרים את הראש כשהכדורים שורקים ומנסה לנהל את הקרב. לא כל אחד יכול לעשות את זה".
לערוך את "מוסף הארץ" היה פסגת שאיפותיך. למה עזבת את "הארץ"?
"אהבתי מאוד את 'הארץ', אבל הרווחתי כמו כלב. הרווחתי פחות ממה שעורך מוסף הארץ צריך לקבל. הרווחתי פחות מעמיתיי בעמדות מקבילות, והרבה פחות מערכי בשוק. אני טלנט, אני שם, אני אדם שיש לו משקל ציבורי. אם אתה כמו"ל לא מסוגל לכמת את זה, אז מקומי לא שם".
אתה כועס על עמוס שוקן?
"אני קצת מאוכזב. אני לא בטוח שהוא הבין עד הסוף מי אני ומה אני. פגשתי אותו פעם אחת לשיחה של חמש דקות. הוא לא דיבר איתי מעולם חוץ מזה". בעיתון ראו במהלך שלך בגידה. "החבורה שהקיפה אותי הבינה את המהלך הזה. זו התקדמות אישית - מקצועית וכלכלית. אי אפשר היה לסרב להצעה מ'מעריב'. להיות סגן עורך של אחד העיתונים החשובים בארץ, כשיש הזדמנות לחולל בו נס. הכסף הפך את המעבר קל יותר. ב'הארץ' ניסו להתקרב להצעה ש'מעריב' נתנו. אני אמרתי להם: 'שואו מי דה מאני, שואו מי יור לאב'. כסף זה פקטור".
גולדן סירב להכנס לפרטים, אולם בענף מדברים על עלייה משכר של 18 אלף שהרוויח ב"הארץ" לשכר של כ-60 אלף שקל שהוא משתכר בתפקידו החדש ב"מעריב".
רצית להיות עורך "מעריב" אחרי אבי משולם. הביאו מעל הראש שלך את ניר חפץ.
"עוד כמה שנים ארצה להיות עורך 'מעריב'. לא מתאים לי עכשיו להיות עורך ראשי. אני בשלב היצירה, לא בשלב הניהול".
תסתדר עם העורך החדש?
"אין אנשים שונים יותר מאשר שנינו. אני עובד עם ניר חפץ לראשונה, לא הכרתי אותו קודם. יש לו יכולות עיתונאיות מאוד גבוהות, חושים מצוינים וקילר אינסטינקט. הוא יודע לזהות סיפור, וכמו טורף הוא לא מרפה ממנו. אני אדם הרבה יותר חזק בצד היצירתי, הצד של החזון, ההגשה, האריזה, התעוזה והברק. זה טוב מאוד ל'מעריב' שבראש המערכת יש עיתונאי עם ביצים של שור, ולידו עיתונאי אחר עם נשמה של משורר".
שנאת עשירים
עם המעבר ל"מעריב", אתה מתוודע ומתחכך לראשונה בבעלי ההון באופן בלתי אמצעי. מרגיש נוח שם?
"אלה אנשים שיש להם מה להפסיד, והם מפחדים מאוד להפסיד את זה. הגענו לעידן שבו באופן אירוני אומלל שם, אצל העשירים. אנחנו מקנאים בהם, אבל הם עטופים בדאגות. הם מפחדים לאבד את מה שיש להם. הם עסוקים במה יגידו עליהם, מה יחשבו עליהם. עכשיו יש קמפיין מטורף נגד עשירים. חלק מהם מאמצים את הנרטיב הזה ומתחילים לפתח רגשות אשם".
כאיש תקשורת מיומן, מה אתה מציע לבעלי ההון שמוצאים עצמם כיום במוקד ההתקפות הפרועות?
"לשאול את עצמם את השאלה: האם עשיתי משהו רע. אם כן - צא להתוודות, ושים את זה מאחוריך, תכפר על זה. אם לא עשית רע - תסתכל במראה ותאמר לעצמך: 'אני בסדר'. מותר להם לצעוק שם בחוץ, שיצעקו ושיעשו הפגנות. גם את זה רוצים לקחת מאנשים? הם פועלים ממקום של כאב". אם אתה כל כך אמפתי למפגינים ולאנשי המחאה, איך נקלעת איתם לקרבות ברוטשילד? "מעצם זה שאני עובד ב'מעריב' ומקבל משכורת מנוחי - זה הופך אותי לחשוד המיידי. אנשי המחאה הפכו למשטרת מחשבות, כך שאם אתה אומר ניואנס אחד שאינו לפי הפרוטוקול - אתה בחזקת בוגד. אני תומך ברציונל של המחאה, ומבין אותו יותר מרוב האנשים, שצרחו 'היידה, דפני ליף'. חייתי חיים לא פחות קשים רגשית וכלכלית מהרבה אנשים, וקניתי את זכותי להביע דעתי בלי להיחשב בוגד. אבל הצורך להוכיח כל הזמן שאתה אחד משלנו - לא מקובל עליי. אם הפכתי לאויב ציבור המחאה מס' 1 - SO BE IT. "באתר של הימין אני ברשימת 100 העיתונאים המסוכנים בישראל. עכשיו גם בעיני הימין אני שנוא וגם חבריי לשמאל רואים בי בוגד. זה לא נורא מפריע לי. אל תתייגו אותי לימין שלכם ולשמאל שלכם. על הזין שלי, לא משחק את המשחק הזה. אני לא אתקרנף ולא אמכור את המצפון שלי".
איזו תוחלת יש לגוש השמאל המצולק, כשבראשות העבודה נמצאת שלי יחימוביץ', בהתחשב בהתבטאויות האחרונות שלה על ההתנחלויות?
"העתיד של השמאל בישראל לא מצוי במפלגת העבודה. היא איבדה את היכולת לתווך מסר מדיני אמין לבוחרים. שלי הוכיחה בחצי השנה האחרונה שהיא זגזגנית הפכפכה ובלתי נאמנה למחנה שלה, בדיוק כמו קודמה, אהוד ברק. היא יורה לעצמה בראש בדברים שלה על המתנחלים. התקומה של השמאל צריכה לבוא מהתארגנות חדשה שבנויה על המחאה. להגיד שאני אופטימי? לגמרי לא. אם שלי היא הבשורה של השמאל - אנחנו צפויים לעוד ארבע שנים של ביבי בשלטון".
העליהום
גולדן, 40, מתגורר בבנימינה, ונשוי למיכל, המתמחה בטיפול משפחתי. לגולדן, בעל תואר שני בספרות ורקע עשיר בעיתונות, סיפור חיים חריג. הוא ננטש בבית החולים שלושה ימים לאחר שנולד ואומץ בגיל 6. בסדרת הדוקו-ריאליטי "מחוברים", שבה כיכב לאחרונה, הוא יוצא למסע בעקבות עברה של אמו הנוטשת. בנוסף כתב ארבעה ספרים, שהאחרון והידוע בהם הוא "הבן הטוב".
מול ההתנפלות עליך, בעיקר מאז הופעתך הפרובוקטיבית ב"מחוברים", אתה מפגין עמידות יוצאת דופן, כמעט מופקעת מאנושיות
"בחרתי באופן מודע להיות אותנטי ואמיתי. יש לזה המון היבטים שנויים במחלוקת, אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר יוצא החוצה, עדיף לספר את האמת. להיות דמות פלקטית שמשכתבת את עצמה, ובודקת איך ייראה ואיך ישפיע עליה כל דבר שהיא אומרת - איך אפשר לחיות חיים כאלה? עדיף למות. הטרגדיה של אנשים שהם נמנעים מהנאות החיים, מהמחשבות שלהם, מהמעשים שהם רוצים לעשות. יש לנו שומרי סף ששומרים על הסדר החברתי...".
ג'קו אייזנברג או מרגול לא שעו לשומרי הסף האלה, ותראה מה הייתה אחריתם.
"חיים של שתיקה ושל הימנעות הם מוות. את יודעת כמה חטפתי אש בחיי על דברים שכתבתי ואמרתי? לקחתי סיכונים מטורפים מול המשפחה שלי, מול החברה, מול המעסיקים שלי ועובדה, אני פה ואני בחיים. איי דיד איט מיי ווי. כמה אנשים באמת יכולים לומר את זה?".
ספר על האש שחטפת
"החל ממכתבי נאצה, ועד איום ברצח על דעות פוליטיות". נתקפת פחד? "מי שלא קיבל מכתב איום כזה - לא יודע פחד מהו. פחדתי. תמיד עומד לי החשש שמישהו יעמוד עם אקדח מולי. אתה רואה את האלימות ברשת, אין שם פילטרים. כותבים שם 'גולדן מסוכן - צריך להשתיק אותו'. מספיק שמישהו אחד יעשה עם זה מעשה. "בסדרה 'מחוברים' עשיתי דברים מרחיקי לכת. נכנסתי לשירותים עם מגזין נשים. זו הייתה מטאפורה, ייצוג של פעולה שאותה עושים מיליארדי גברים. אין גבר שאני מכיר שלא נכנס לשירותים ומעלעל בדמויות של נשים. מה כבר עשיתי? לא צילמתי את עצמי רוצח ילדים, לא שרפתי תמונה של רבין.
ההשתוללות שהייתה על זה הפתיעה אותי בעוצמה שלה. את יודעת למה זה הרגיז כל כך הרבה אנשים? שומר הסף הכי חשוב לסדר החברתי הוא הצביעות. הצביעות מאפשרת לנו לחיות חיים שאנחנו לא מאמינים בהם ולשנוא אחרים, כי הם מעזים לחיות את החיים שלהם ולהגיד את הדברים שאנחנו לא מעזים לומר. מה שעשיתי זה להרים קצת את מסך הצביעות. מה לא אמרו עליי? שאני סוטה מין. הלו? איפה הסטייה? האש פרצה כי אנשים לא רוצים שתרים את התריס. הם רוצים שתסגור את החלון".
איך הרגשת בעיצומה של ההתנפלות העדרית?
"עמדת פעם באמצע נקיק ומאה אלף בפאלו שעטו לעברך? במצב הזה או שאתה נשאר במקום ודורסים אותך, או שאתה מדלג על איזשהו ענף ונותן להם להמשיך לדהור". אז דילגת? "הייתי קצת מבוהל. זה מלחיץ, אבל זה ממלא אותך בתחושה של כוח, של און. יש פה הכרה באומץ שלך. החיים, מבחינתי, הם סדרה של מבחני אומץ. מלמדים אותנו לפחד מאז שאנחנו נושמים".
פחד הוא אינסטינקט הישרדותי
"זה הפך מנגנון, שמונע מאיתנו לחיות את החיים. אולי זה קשור לילדות שלי. אני לא מוכן לחיות מתחת לשמיכה. ברור שהרבה פחות מפחיד לא לומר משהו שנוי במחלוקת, אבל אלה החיים הכי מפחידים בעיניי".
החרדה
אתה מדבר על ההימנעות של אחרים, אבל גם אתה עצמך עדיין נמנע
"עצם זה שאני חי במסגרת זוגית, זה סוג של הימנעות. אשתי היא העוגן האמיתי שלי, צוק שמחזיק אותי בחיים, אבל המוסד הזה קרס. זה לא עובד יותר. תראי את כולם בוגדים". אתה כועס על עצמך שאתה לא? "הייתי נער מגמגם. כל השנים כצעיר פחדתי מנשים. כשראיתי אישה עברתי לקצה השני של הכביש. היום אני מפחד קצת פחות. אני קצת מכה על חטא על כל השנים שהחמצתי בפחדים. החמצתי את נעוריי, את כל חיי. כבר לא אחזור לגיל 22. עד אז הייתי בבתוליי".
מה ראית בעיני רוחך שיקרה אם תהיה עם אישה?
"חרדתי. חשבתי שביום שבו אדבר עם אישה או, חלילה, אשכב עם אישה - אמות מזה. אני בתהליך מודע של שינוי עמוק. זו הסיבה שאני שורד בעולם הדי מורכב הזה. לא עברתי רק אבולוציה דינמית במשך השנים, אלא מהפך".
איך התגברת על סינדרום החרדה?
"אני אדם אמיץ. ג'ונתן סוויפט בספר 'גוליבר' מתאר את הגיבור מוקף בהמון גמדים שקושרים אותו בכבלים. ככה אנחנו. אני כל הזמן עסוק בלקרוע את הכבלים. אני אומר לכולם: אל תנסו להגדיר אותי. כשקיבלתי את ההצעה להשתתף בסדרה 'מחוברים', הלכתי לדב אלפון (אז עורך 'הארץ') והוא אמר לי: 'לדעתי זו טעות, אני לא הייתי עושה את זה במקומך, אבל לא אמנע ממך לעשות את זה'. אמרתי לו: 'איזה מזל שאני זה לא אתה'. אנשים מצפים ממך לסוג מסוים של התנהגות כעורך 'מוסף הארץ'. עכשיו אומרים לי אתה סגן עורך 'מעריב', אתה צריך להתנהג בהתאם. פאק, זין. לא רוצה להתנהג בהתאם. אני לא אפגע בכם, אבל אתם לא תחילו עליי את כללי הטקס המזויפים שלכם".
עכשיו זה עוד הרבה יותר מסובך, מאז נכנס למשפחת "מעריב" החדשה
"יצא לי לפגוש לאחרונה מה שמכונה 'החברה הגבוהה'. סביבה שבה לכל מילה שאתה אומר יש משמעות פוליטית שעלולה לסכן אינטרס של מישהו. זו צורת חיים שאני אתקע לעצמי כדור בראש ולא אחיה כך את חיי. המודעות האינסופית הזו לכל מילה שאתה מוציא מהפה. חלק מהדבר הזה של להיות איתי זה לקבל את הדבר הזה שהוא אני, והבוסים שלי יודעים עם מי יש להם עסק. אם הם רצו פקיד מעונב עם המשפטים המושלמים והנכונים - זה לא אני".
מעריב
תצליח להטביע חותם ב"מעריב"? מה החזון העיתונאי שלך?
"הויז'ן שלי בעיתונות מאוד פשוט. אני חושב שגדל דור של עיתונאים מאוד ציניים בישראל שמאמין מעומק הלב שהציבור מטומטם, שהקוראים הם בבונים ניאנדרטלים, ואני כופר בתפיסה הזו. עושים להם טבלואידים צהובים וצעקניים עם כותרות וכותרות משנה תת רמה עם טקסטים ברמה של תיכון עם רמת שנינות ואירוניה ובקיאות בחומר שלא הייתה עוברת שנה א' בקורס לעיתונאות. העמודים הראשונים בעיתונים נראים כאילו נכתבו בידי תיכוניסט חרמן ילדותי, לא משכיל וחסר חוש היסטורי וראיית עולם מורכבת. ביום ראשון הקרוב יצא מוסף התרבות החדש של 'מעריב' והוא יכה את התעשייה בתדהמה".
הייתה לך האפשרות להציג את מיטב ביצועיך בתחום התרבות. נתנו לך לערוך את מגזין "גלריה" של "הארץ", אבל הוא נסגר תוך זמן קצר
"מגזין 'גלריה' נכשל מסיבות מסחריות. החלום שלי היה להקים את 'וניטי פייר הישראלי'. היו לנו שלושה שבועות להשיק את המגזין הראשון. באנו לדב אלפון ואמרנו לו: 'איך נעשה את המגזין כשאין כתבים ואין תקציב'. הוא אמר שנעבוד עם הכתבים הקיימים בעיתון היומי. האירוניה בעיתונות בישראל היא שמצד אחד אנשים שואפים לאיכות גבוהה ומצד שני לא מבינים שה'פרודקשן ואליו' לא מרמה. מוצר שהעורכים עשו כעבודה שלישית שלהם, גם נראה ככה. אין דרך לרמות. כשאתה רוצה איכות - יש לזה מחיר".
עכשיו, אחרי ששאבתם גלריה של עיתונאים מ"הארץ" ל"מעריב", תנסו לאגף את השוק מלמעלה?
"יש הרבה מאוד אנשים שקוראים 'הארץ' בגלל הסטנדרטים העיתונאיים הגבוהים, אך מרגישים מנוכרים לתפיסת העולם הפוליטית שלו בשנים האחרונות, שהיא חתרנית בהיבט הלאומי. הציבור בישראל זז ימינה ומרביתו מזהה עצמו כפטריוט. 'מעריב' יהיה חייב לשדרג את הסטנדרטים שלו ב-7 דרגות, כי הוא במצב קטסטרופלי, ובמקביל לשמור על קו מערכתי מאוזן ברמה המדינית. אם 'מעריב' יצליח בזה - זה יהיה בית להרבה מאוד אנשים שאיבדו את האמון בעיתונות הישראלית. מי שאחראי לאובדן האמון אלה המו"לים והעיתונאים שדחפו אג'נדות גסות לעמודי העיתונים והרסו את העיתונות. אני באופן אישי לא מאמין לאף אחד מהעיתונים".
איזה תפקיד יהיה לעיתונות בעידן החדש?
"המודל העסקי הקיים של העיתונות קרס. יש היחלשות דרמטית של העיתונים היומיים, ומצד שני נשמר כוחם של מוצרי הפרימיום - המגזינים. נוצרו שני מוצרים תחליפיים לעיתונות - אינטרנט וטלוויזיה. במצב שנוצר העיתונות צריכה לייצר את החוויה שאין לה חלופה - איכות, עומק ואסתטיקה ברמה גבוהה. בעידן של השטחת המסר, ובהיעדר היתרון של הראשוניות והעדכניות, העיתונות צריכה לייצר מבט תבוני עמוק של המציאות. אנחנו הולכים לכיוון של מגזינים מושקעים ועשירים".
ואיך יתייצבו יחסי הכוחות במפת התחרות המקומית שעוברת זעזועים?
"'ישראל היום' הכניס את שוק התקשורת לסיטואציה הרסנית, כי הוא משחק משחק לא כלכלי. בתוך 4-5 שנים לפחות עיתון אחד גדול בישראל לא יהיה איתנו". כדי לשרוד יצטרך "מעריב" ליצר לעצמו בידול ויתרון תחרותי שאינו בר חיקוי. "היום אין לו זהות מובחנת. יש צמא אמיתי לעיתונות איכותית. אם מעריב יאמץ סטנדרטים גבוהים של תוכן, הסיכוי שלו לשרוד לא רע בכלל. הוא יצטרך להמציא את עצמו גם בפלטפורמות שאינן פרינט. אם זה יהיה רק עיתון - אין לו סיכוי לשרוד".
ואיפה אתה בעוד חמש שנים?
"שאלה טובה. אני בתקשורת, אחרי ספר נוסף. אולי מנהל של חברת תקשורת גדולה".
יאיר לפיד
למה אתה נמשך כעורך תוכן?
"אני אוהב יופי, אסתטיקה. אני אוהב כתיבה יפה. יאיר לפיד, למשל, אין לי כמעט מילה אחת טובה לומר עליו, אבל הוא כותב טוב. את זה אי אפשר לקחת ממנו".
למה אתה כל כך מסתייג מיאיר לפיד?
"כי הוא שקר אחד גדול. הוא נמנע מאמירת האמת כל חייו. כל החיים שלו הוא עסק בדבר אחד: הוקוס פוקוס מטורף להפוך לגדול, ובמקביל הוא התנפח לממדים ענקיים ומטיל צל ענק על המדינה המסכנה הזו. אבל מה זה הדבר הזה, יאיר לפיד? זה כמעט מונוגרמה של עצמו, וזה מגוחך שיש לו שאיפות פוליטיות. הוא פלקט, ולכן זה מסוכן. אם הוא ירוץ לבחירות זה יהיה מקרה ראשון שבו אדם מכניס דימוי לכנסת. לא נכנס אדם עם דעות פוליטיות. מי יודע מה הדעות הפוליטיות שלו? גם כשהוא אומר שהוא בעד שלום, הוא אומר שאין לוותר על שום שטח. הוא מנסה להחזיק את כל הקצוות כל הזמן.
"בישראל זה אפשרי, כי הפוליטיקלי קורקט כל כך חזק, שאסור לך לומר מילה של אמת כי ישרפו אותך. יאיר לפיד הוא סטייה תרבותית וחברתית, תוצר של חברה מסרסת. הוא מסוכן, כי הוא לא מייצג שום דבר, זו הגאונות שלו. תשאלי אנשים מה דעתם עליו. הדבר היחיד שאפשר להגיד עליו זה שהוא יאיר לפיד.
"הוא יגיד: 'תבחרו בי כי אני כולם ואני אף אחד במקביל'. זה הדבר האחרון שהמדינה האומללה שלנו צריכה, בלון חם שיעמוד בראשה. יום אחד הוא התקשר ושאל אותי: 'למה אתה שונא אותי כל כך'? אמרתי לו: 'אני לא מכיר אותך, למה שאשנא אותך. הדימוי שלך - זה מה שאני מכיר, והוא מסוכן'".
בהסתערות שלך על כל מה שהוא לא פוליטיקלי קורקט, אתה בטוח שאתה לגמרי ההפך ממנו?
"שחור ולבן. הרבה טוקבקים אומרים לי בזמן האחרון: הפכת ליאיר לפיד, ממקום של 'התקרנפת, אתה רוצה לרצות את כולם'. אני לא, ואני משלם על זה מחיר".
אומניפוטנט
"יש לי בסיס רגשי ומוסרי איתן. אני מאמין מאוד בעצמי כי בראתי את האני שלי יש מאין, בניגוד לאחרים שההורים שלהם אמרו להם מגיל אפס: 'אתה חכם', 'אתה יפה', 'אתה אהוב'. לי לא היה אף אחד שימחא לי כפיים, אז למדתי למחוא כפיים לעצמי. אני לא זקוק לחיזוקים מבחוץ".
לא ברור לי איך התאפשרה הטרנספורמציה הנפשית שלך, המעבר ממצב של חרדה חברתית למצב של פתיחות קיצונית.
"אני איש של קצוות. באותה מידה שבה הייתי מבועת מאנשים עד מוות, חתרתי לצד השני. הבנתי שאין לי מה לפחד. בעבר הייתי בחרדה מבני אדם, מקשר עם הזולת. השנתיים האחרונות היו רבות עוצמה. 'מחוברים' היא חוויה מכוננת בחיים שלי. היא גרמה לי לפתח תחושה של אומניפוטנטיות שהיא שקרית".
כל תחושה אומניפוטנית היא שקרית
"נכון, אבל אתה מגלה על עצמך שאתה מתמודד עם סיטואציות מאוד קשות - ויכול להן. זה ממלא אותך ביטחון. היום גם החברה מגיבה אליי באופן שונה".
איך?
"כמו לרוקסטאר".
ואתה מתמסר?
"בהדרגה כן. נשים התחילו לחזר אחריי. אני מקבל עשרות מיילים ביום מנשים".
ו..?
"עושה דליט. להפוך לדמות מוכרת זו חוויית חיים מרתקת".
אתה עובד כל כך קשה בזה. למה חשוב לך להיות מפורסם?
"המשחק שאנחנו משחקים בעולם זה הרצון שיאהבו אותנו. אנשים מסוקרנים ממך ואתה מתרגם את זה לאהבה. אני יכול בלי, אני מעדיף עם".
המחיר
אילו מחירים שילמת על החשיפה?
"הדימוי שלי ספג הרבה מהלומות בשנה האחרונה. יש לי הרבה שונאים. אתה רואה אותם בכל מקום - באינטרנט, בפייסבוק, במכתבים למערכת. הם רוצים שיהיה לי רע. גם יאיר לפיד משלם מחיר על הבחירות שהוא עושה: אני לא אוהב אותו".
אז איך מרגיש אדם שנוא?
"להרגיש שנוא זה לקרוא עליך טקסטים ממקום של תיעוב עמוק. ואני אומר לעצמי: 'הי, אני אדם טוב, למה אתם שונאים אותי כל כך? נחמד להיות חבר שלי'. אבל אנשים מתעבים אותי. מאות אלפים. זה מחיר די כבד לשלם".
הלכת נגד האינסטינקט הבסיסי של לשמור על עצמך.
"זה כואב לי. השנאה הזו נגדי לפעמים מדירה שינה מעיניי. אני נפגע מזה, אבל זה לא יעצור אותי".
משהו במנגנון הנפשי הזה לא הגיוני. זה סותר את הצורך העצום שלך באהבה.
"השיעור הכי גדול שלי בחיים זה לאהוב את עצמי ולסלוח לעצמי. מהמקום הזה אני יכול לאכול הרבה מאוד חרא, כי אני לא החרא הסוטה שמדברים עליו. מה שמאפשר את זה - זה החיים שלי לצד מיכלי, הצורה שהיא קיבלה אותי. אני עלול להיראות לנשים כמציאה לא רעה, אבל אני לא מאחל לאף אישה להיות נשואה לי. לחיות לצדי, להכיל את הדבר הזה - זו משימה שמעטים יכולים לעמוד בה. מיכל מסוגלת להכיל ולקבל אותי. בבית אני חוזר לממדים סבירים ורגילים. אני דמות בפרופורציות תקינות".
ובחוץ?
"אני חייב להיות גדול וחזק והבלון הנפוח והחם, טווס שמנפנף בנוצות שלו".
האקסהיביציוניזם
ועדיין, נרקיסיסט ואקסהיביציוניסט ככל שאתה, לא הצלחת להביס בז'אנר את רן שריג. לא הצלחת לנפק כמוהו את הדרמה הגדולה באמת ב"מחוברים". עד כמה זה עורר אצלך קנאה?
"אנחנו גברים ויש אצלנו קנאת פין. יש בינינו שותפות גורל שאף אחד בעולם לא יכול להבין. הוא הפך להיות קבוצת התמיכה שלי".
אבל גם המתחרה שלך על תשומת הלב, על התפקיד הראשי
"אחרי שצפיתי בפרק הראשון בבית של דורון צברי פתאום הבנתי שאני דמות משנית ורן הוא הדמות הראשית. כולם היו נבוכים. אמרתי לצברי: 'נרשמתי לפרויקט הזה של מחוברים לא כדי להיות פוסי, אלא כדי להיות פאקן טוני סופרנו, ואם אני לא טוני סופרנו - זה לא מעניין אותי. אני הדמות הראשית. "היה ברור שהקרב הוא בין שנינו - רן שריג ואני. היה בינינו מתח גדול מאוד ואהבה גדולה. זה הפך למרוץ בינינו - כי צילמנו תוך כדי שידור, תוך שאנחנו מקבלים משוב ומבינים מה קורה ברחוב". היו הרבה משתנים מתערבים בעלילה. "זה האיץ תהליכים. בגלל זה רן ואני - ששנינו ווינרים ומתאבדים שיעים בנשמתנו ללא עכבות וללא פחדים - מצאנו את עצמנו הולכים הכי רחוק שאפשר ללכת. בתוך חודש עברתי מסע רגשי שהיה לוקח שנים". אבל הוא עשה אקטינג אאוט למסע הרגשי.
הוא חולל דרמה עצומה כשמול המצלמות הלך נכוחה עם האהבה שלו ונטש את אשתו
"כשראיתי את רן מצלם את הפרקים האחרונים אמרתי לעצמי: מה לעזאזל הוא עושה. ומצד שני, איזה גבר. אני כל כך גאה בו שהוא היה מוכן ללכת את המרחק הזה. היה שם שילוב של הערצה וכעס וקנאה ודאגה לו. פחדתי שיהרגו אותו ברחוב".
יכולת לספוג את זה שהוא הביס אותך בזירה שלך, ינק את הדרמה לעצמו?
"גם אני הלכתי לאקסטרים. שמתי את אבא שלי מול המצלמה ושאלתי אותו: למה שיקרת לי כל החיים. שאלתי את אחי: למה אתה טמבל שלא מצליח לעשות כלום כל החיים שלך, ונכנסתי לשירותים ודיברתי על התחת של יעל בר זוהר.
אלה לא מעשים התאבדותיים? זה מסכן את הדימוי שלך, של המשפחה שלך, את הכבוד של אשתך. הסצנה הזו עם השער של יעל בר זוהר בשירותים היה קטע קשה לצפייה. חפצנת אישה בצורה בוטה, מעוררת סלידה.
"בואי נשים סוף למשחק הזה (צועק). זה לא אני שעמדתי בקומבניזון ותחת בחוץ ושדיים מובלטים בשער של 'לאשה'. זו יעל בר זוהר. הצטלמת ככה? זה אחד המחירים שאת משלמת! "את צריכה לקחת בחשבון שיהיו גברים שיגידו: אני רוצה לזיין אותה. כל העיתונות במאה ה-20 מבוססת על העמדת נשים בסיטואציות מגרות כדי שגברים ירצו לשכב איתן ונשים ירצו להידמות להן. האם זה דפוק? כן!!! זה לא צריך להיות ככה. האם נשים משתפות עם זה פעולה? כן. בואי נחדל מהצביעות. ביום שבו נשים יפסיקו לחפצן את עצמן זה היום שבו יעל בר זוהר תגיד: אני לא מצטלמת ככה. אי אפשר להעביר את כל האחריות רק לגבר. זה מנגנון שגם נשים שותפות לו".
כאישה נפגעתי מהטקסטים הזולים שהשתמשת בהם בהתייחסות לאיברי גופה
"למה את נפגעת מהתגובה שלי ולא מההתנהגות שלה? למה היא מצטלמת בבגד ים בתנוחת דפוק אותי?".
פתחת חשבון עם ארגוני הנשים
"יש שלושה ארגונים שאתה לא רוצה להתעסק איתם - ארגוני הנשים, ההומוסקסואלים והכי קשה - אוהבי בעלי החיים. פחד אלוהים".
עם כולם הסתבכת?
"בעלי חיים עוד לא יצא לי. ידם הארוכה מגיעה מאוד רחוק. הם ממש מפחידים אותי. בואי נפרק את זה. יש פה סיפור חברתי מעוות ומורכב יותר. אני קורא את המאמרים של מרב מיכאלי, מבחינתה, מעצם העובדה שנולדת עם בולבול - אתה כבר עבריין. יש פה שנאת גברים אמיתית, שקשורה כבר לתחום הנפש. אני לא רופא. לא לי לפתור אותה".
ומה המחיר בחזית המשפחתית?
"המשפחה של אשתי לא ביחסים איתי מאז 'מחוברים'. לקראת יום ההולדת 40 שלי אשתי רצתה לחגוג לי מסיבה ונאמר לה מצד משפחתה: מוטב שלא תעשי אירוע, כי לא נגיע. אז לא עשינו אירוע".
החור השחור
מה אתה רוצה, בעצם?
"אני רוצה לפצות את הילד ההוא בן השלושה ימים שאימא שלו יצאה מבית החולים ולא חזרה ובכך אמרה לו: אתה לא טוב, אתה לא רצוי, אתה לא אהוב. ואני רוצה שכל העולם יצעק לו: 'אתה אהוב', 'אתה רצוי'.
"פגשתי לפני כמה שנים קורא בקלפים וקורא בכף יד, כל אחד בנפרד, ושניהם אמרו לי אותו דבר: יש לך שליחות, באת לעולם לטפל באנשים. תפקידך להציל אנשים באמצעות טיפול. כלי הטיפול שלי זה הסיפור מול הנשים שבוכות כשהן שומעות בהרצאות שלי את החיים שלי, של הילד היתום שאמו הייתה זונה והוא יכול להתגבר על הכול, שיכול לעמוד על הבמה ולהרצות כמו מישהו שאלוהים בעצמו מצחצח לו את הנעליים.
"אנשים זקוקים למישהו שייתן להם את הכוח הזה. מספיק שיצא בנאדם אחד פעם בשנה ממפגש איתי אחרי שקיבל השראה ויגיד: האיש הזה נטע בי כוח ואמונה בעצמי - עשיתי דבר גדול. זה מבחינתי לגעת באנשים במובן העמוק של המילה.
"וישנה גם תחושת ה'מגיע לי'. בחמש השנים האחרונות עברתי טרנספורמציה ועברתי לחיות בתחושה של זה בסדר, מותר לי ליהנות ממשהו בלי להתייסר, מותר לי לקבל תפקיד".
וקודם?
"בעבר כל דבר שהייתי זוכה בו הייתי מתייסר: רימיתי, שיקרתי, זכיתי באור מן ההפקר. היום אני מרגיש שאני בסדר. לא גנבתי. אני לא מכיר הרבה אנשים 'סלף מייד מן', שבנו עצמם בעשר אצבעות בלי חברים, בלי פרוטקציה, בלי מזל רק עם כוח הרצון והכישרון".
עדיין מרגיש קורבן?
"אין לי מזל. יש אצלי חוסר נכונות להפסיד, להיכשל. לא לתת לאנשים לרמוס אותי, תמיד ללכת עם ראש זקוף". "הדימוי שלי ספג הרבה מהלומות בשנה האחרונה. יש לי הרבה שונאים. אתה רואה אותם בכל מקום - באינטרנט, בפייסבוק, במכתבים למערכת. הם רוצים שיהיה לי רע".
אז אתה מרגיש אדם שנוא?
"להרגיש שנוא זה לקרוא עליך טקסטים ממקום של תיעוב עמוק. אנשים מתעבים אותי. מאות אלפים. זה מחיר די כבד לשלם".
הלכת נגד האינסטינקט הבסיסי של לשמור על עצמך.
"זה כואב לי. השנאה הזו נגדי לפעמים מדירה שינה מעיניי. אני נפגע מזה, אבל זה לא יעצור אותי".
משהו במנגנון הזה לא הגיוני. זה סותר את הצורך האדיר שלך באהבה.
"השיעור הכי גדול שלי בחיים זה לאהוב את עצמי ולסלוח לעצמי. מהמקום הזה אני יכול לאכול הרבה מאוד חרא, כי אני לא החרא הסוטה שמדברים עליו".
מה אתה רוצה?
"אני רוצה לפצות את הילד ההוא בן השלושה ימים, שאימא שלו יצאה מבית החולים ולא חזרה ובכך אמרה לו: 'אתה לא טוב, אתה לא רצוי, אתה לא אהוב'. ואני רוצה שכל העולם יצעק לו: 'אתה אהוב', 'אתה רצוי'".
והעולם צועק את זה?
"נשים בוכות כשהן שומעות בהרצאות שלי את סיפור החיים שלי, של הילד היתום שאמו הייתה זונה והוא יכול להתגבר על הכול, שיכול לעמוד על הבמה ולהרצות כמו מישהו שאלוהים בעצמו מצחצח לו את הנעליים".