מי שנכח שלשום (ג') בדיון המקדמי בבג"ץ שקיים שופט העליון חנן מלצר בעתירה שהגישו קבוצת המתמחים ממרכז הארץ, לא יכול היה שלא לזוז בעצבנות על כסאו. בפעם הראשונה מאז שהמערכת המשפטית החלה לעסוק במשבר הרופאים יצאו שני הצדדים לא מרוצים.
עד אז אפשר היה למפות את שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, מיכאל שפיצר, כמי שמצדד יותר בעמדות הרופאים; ואת נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, נילי ארד, ואת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כמי שמצדדות יותר בעמדת המדינה.
השופט מלצר, לעומת זאת, הפתיע את כולם. אפילו הרגיז. כך קרה שהמתמחים הודיעו אתמול (ד') כי הם מקבלים את הצעתו של מלצר להידברות ללא תנאים מוקדמים, בעוד שמלצר עצמו הציב תנאי שלא מצא חן בעיניהם כלל וכלל - לעסוק אך ורק במתמחים ולא במומחים. נגיע לזה בהמשך.
מלצר אמור היה לעסוק בסוגייה העקרונית שלשמה הוגשה העתירה: האם ביטול ההתפטרות ההמונית של המתמחים מהמרכז, בעילה של התפטרות בלתי אותנטית, שמהווה למעשה ניסיון ארגוני בלתי לגיטימי לשנות הסכם קיבוצי, אין בה משום פגיעה מהותית בחופש העיסוק.
בפועל, מלצר הפך לסוג של מגשר ביחסי עבודה. אלא שתוך כדי, הוא הפגין לא מעט בורות במשפט העבודה הקיבוצי ובסכסוך עם הרופאים בפרט. התנהלותו רק הוכיחה מדוע טוב שבתי הדין לעבודה זוכים למעמד עצמאי, ומדוע על בג"ץ להימנע ככל הניתן מהעיסוק ביחסי העבודה כל זמן שלא מדובר בסוגיות עקרוניות כמו ליבת העתירה הנוכחית.
זה התחיל כשמלצר התעקש שהמדינה וההסתדרות הרפואית יכולות לקצר את תקופת ההסכם הקיבוצי שנחתם אך לאחרונה. הוא נתן כדוגמה מקרה עתיק שבו נפתח חלק מההסכם הקיבוצי עם סגל המרצים באקדמיה, שנחתם לתקופה של 25 שנים, בעוד שההסתדרות הרפואית חתמה על הסכם לתקופה של 9 שנים.
"חתמנו על הסכם קיבוצי טוב, אפילו טוב מאוד", הבהירה לו עו"ד ארנה לין מטעם ההסתדרות הרפואית, והדגישה כי ההסכם כולל תוספות שכר חסרות תקדים לרופאים בפריפריה ולעוסקים במקצועות שבמחסור, להם אין פרקטיקה פרטית ויכולת השתכרות נוספת.
"ההסכם הקיבוצי הוא מציאות", אמר עו"ד קובי אמסלם מטעם משרד האוצר, והדגיש כי המדינה מוכנה להעניק שורה של הטבות ואף תוספות שכר לצד ההסכם הקיים, בעבור תמורה מצדם של הרופאים שיסכימו להתחייב לשעות נוספות לטובת המערכת הציבורית.
מלצר, שהפגין כבר בהתחלה קו קשה וספקני מאוד מול נציגי המדינה, התרתח בשלב הזה: "כמה עבודה נוספת אתם יכולים לדרוש מהם? הם גם ככה עובדים יום ולילה".
בשלב הזה המתמחים חייכו. בהמשך הם הבינו שמלצר העמיד אותם בפינה מאוד בעייתית. השופט הנכבד היה בטוח באותו רגע שהמתמחים מעלים דרישות הנוגעות אך ורק לתקופת ההתמחות, בהיותם מתמחים. לכן קומם אותו שהמדינה דורשת מהמתמחים שמבצעים 6-10 תורנויות בחודש, לבצע שעות נוספות.
בפועל, עיקר הדרישות של המתמחים נוגעים ליום שלאחר ההתמחות, ובצדק מבחינתם. ההתמחות היא תקופה זמנית. כך למשל, הם דרשו תוספות שכר של 7,000 שקל לכל מומחה, ואחד מהקווים האדומים שהציבו כלל ביטול הסעיף בהסכם החדש שאיפשר למנהלי מחלקות לחייב גם רופאים מומחים במספר סמלי של תורנויות בחודש, בתעריף כפול.
מלצר סירב להאמין בהתחלה שלמתמחים יש דרישות עבור המומחים. "יש לנו מסמך דרישות", הבהירו נציגי המדינה, ומלצר, בחוסר סבלנות משווע, המתין שיימצאו את המסמך. והוא אכן נמצא. בשלב הזה הוא הטיח בנציגי המתמחים: "עם כל הכבוד, אתם לא מייצגים את המומחים".
כך הם חטפו סטירת לחי מבית המשפט, אותה הרגישו גם כל אותם מנהלים בכירים שגיבו את המתמחים, ושהציבו אותם בחזית המאבק וציפו מהם להביא להם פירות.
האחריות של ביניש
המדינה, בצדק, לא תסכים לפתוח את ההסכם הקיבוצי על אף "המלצתו החמה" של השופט מלצר. מי שצריכה לגבות את העמדה הזאת היא נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שפרסה את חסותה על אותו הסכם ממש, ואף בירכה על חתימתו.
כל גישה אחרת תהיה פשיטת-רגל של העבודה המאורגנת בישראל, שהרי מי שסבור כי פתיחה של הסכם אחד לא יוביל לפתיחה של הסכמים אחרים - טועה ומטעה.