"אוחחח", הפטירו אנשים שונים, כמעט מבלי משים, מיד כששמעו אודות זיכויו של עו"ד יעקב וינרוט מאישומי השוחד שעמדו נגדו. "אוחחח, איזה כיף! הנה לנו הזדמנות מצוינת לעשות את מה שאנחנו כה אוהבים לעשות. להתלהם. להתנפל. לכסח". "לדור צריך ללכת הביתה", כבר שיוו לנגד עיניהם, בעונג, את כותרות העיתונים של מחר. "אוחחח".
לא חלפו חלקיקי השנייה עד שאותם אנשים - עיתונאים, פובליציסטים, משפטנים, אנשי תקשורת, טוקבקיסטים מדופלמים וכו' - נזכרו בהחלטתו של בית המשפט מלפני מספר ימים, בה הוא דחה את טענתו של אותו לדור, שלפיה יש לדחות על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש נגדו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מאחר שדברים שהוא פרסם בגנותו יצאו מפיו במסגרת תפקידו הציבורי, פרקליט המדינה. "לדור צריך ללכת הביתה", על אחת כמה וכמה, גדלו לפתע הכותרות, שהם ראו לעיני רוחם.
והרי זה הספורט הלאומי שלנו. ליטול פיסות מידע, שאינן קשורות בהכרח זו לזו, ולהפיק על סמכן "מסע אנטי" מתוזמר היטב. לסמן תחילה את המטרה, ורק לאחר מכן לשרטט סביבה את הלוח. לזעוק בקול גדול ככל האפשר. שהרי כשהרעש גדול, לתוכן יש פחות משמעות. "עליהום". תחביב מוזר.
לא קבלני הרשעות
פרקליטות המדינה והעומד בראשה אינם קבלני הרשעות. תפקידם להגיש כתבי אישום במקרים שנראים בעיניהם מתאימים לכך, ולנהל את המשפט באופן המקצועי והראוי ביותר. הפרקליטות אינה משרד עורכי דין עצמאי, שכל מטרתו להביא ללקוח שלו את התוצאה הרצויה לו. המדובר בגוף ציבורי, שאמור לסייע בעשיית דין וצדק. ההרשעה אינה חזות הכול מבחינתו. ממש לא.
ואם כך, נשאלת השאלה אם כבר בעת הגשת כתב האישום נגד עו"ד וינרוט, היו אנשי הפרקליטות והעומד בראשם אמורים לצפות, במידה גבוהה של הסתברות, כי הנאשם יזוכה בסופו של דבר.
ככל שהתשובה שתינתן לשאלה זו חיובית, תישאל שאלה נוקבת נוספת: מדוע אם כן הוגש כתב האישום? מה היו השיקולים שעמדו בבסיס הגשתו? האם היה מדובר בשיקולים בלתי ראויים? במניעים פסולים?
אלא שהספורט הלאומי הוא שלא להטריד את עצמנו בשאלות רלבנטיות מהותיות. מדוע שנזכור שאין כל ביטחון בכך שסופו של כתב אישום יהיה הרשעה? שזיכוי אינו מעיד בהכרח על כך שלא היה מקום להגיש כתב אישום מלכתחילה? בשביל מה לבזבז זמן ואנרגיה על "זוטות" שכאלה, כשאפשר לפתוח ב"עליהום"? והרי ככל שנשאל את השאלה הרלבנטית הראשונה, אנחנו עלולים לקבל תשובה שתמנע מאתנו לעבור אל השאלות הפיקנטיות הבאות בתור.
מי שמכיר אותי ואת פועלי יודע שקשה להאשים אותי בחיבה יתרה לממסד. עם זאת, אני מטורף על לוגיקה ועל אנליטיות. שונא התלהמות מטופשת. מתעב התעללות בבעלי חיים. כואב כל אימת שאי-צדק נגלה לעיניי. לא ממש משתגע על טיפשות.
ודי מציק לי להיווכח בכך שרבים שכבר התחילו לקרוא לפיטוריו של לדור, אינם עושים כן לאחר שערכו, ולו בינם לבין עצמם, את הבדיקות הראויות. זה נכון שמוטב היה ללדור ולמדינה לו הוא היה שם מחסום לפיו, ולו היה נמנע מלהתבטא כפי שהתבטא בעניינו של אולמרט. זה נכון בדיוק כפי שנכון שבעת שמשפט קצב היה תלוי ועומד, מוטב היה לו היועמ"ש דאז, מני מזוז, ונשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, היו שמים סכר לפיהם ונמנעים מהתבטאויות שונות, שלא בין כתלי בית המשפט, שהיו מנת חלקם בפרשה. קראתי להם אז ש"לא להפריע" להליך המתנהל.
הקלות המצמררת
אבל גם לדור, כמו ביניש וכמו מזוז, הוא בן אדם, בשר ודם. גם ללדור לשון. ויצרים. ולפעמים שיקול-דעת לקוי בנוגע לשימוש שיש לעשות בשילוב של אלה. אולי זה יעלה לו ביוקר בסיום בירורה של תביעת לשון הרע שמנהל נגדו אולמרט. אבל לקחת את העניין הזה וללמוד ממנו משהו בנוגע להגשת כתב האישום נגד וינרוט? לחבר בין העניין הזה לבין זיכויו של וינרוט, זה כמו לחבר בין היציאה למבצע "עופרת יצוקה" לבין שחרורו של גלעד שליט. יתכן שקיים קשר קלוש, עקיף ולא רלבנטי. וזה הכול.
עו"ד וינרוט זוכה מחמת הספק. יש לזכור זאת בבואנו לשפוט את לדור ואת הפרקליטות. הספק אמנם משמעותי ונרחב, ובכל זאת ספק. ככל שלא החמצתי זאת, לא מצאתי בפסק הדין ביקורת על עצם הגשת כתב האישום. מה שכן מצאתי בו היא ביקורת על וינרוט דווקא. אותו וינרוט שנהנה מן הספק.
אינני מביע דעה בנוגע לשאלה אם לדור הוא פרקליט מדינה מוצלח, אם לאו. קטונתי. אני מתרעם על הקלות המצמררת שבה חורצים את דינו לשבט, בהקשרו של הזיכוי, וזאת ללא מחשבה יתרה. אני מסתייג מן העונג והסיפוק, שהם מנת חלקם של רבים, ש"תופסים טרמפ" על הזיכוי על מנת "לרכוב" על גבו של לדור.
"אוחחח... דיו!" הגיע זמן ה"עליהום".
הכותב מתמחה בדיני לשון הרע.