"נולדתי בקריית-מלאכי, והיה לי ברור שאני רוצה ללמוד משפטים מגיל צעיר. בכיתה ד' ישבתי אצל השכנים, לנו לא הייתה טלוויזיה, וצפיתי בסרט על ילד שחור שהואשם, על לא עוול בכפו, באונס וברצח אשה לבנה. שפטו אותו, והיה ברור שנעשה לו עוול. שם נולד הצורך, התשוקה, להשתמש במשפט כדי להביא צדק. זה הסרט שעיצב את ההחלטה שלי להיות עורכת דין".
כך מספרת בשיחה עם "גלובס" עו"ד ד"ר יפעת ביטון, עורכת דין וחוקרת באקדמיה, העוסקת במשפט פמיניסטי, הגנה על קבוצות מוחלשות בחברה וזכויות נשים. ד"ר ביטון היא ממייסדות עמותת "איתך" (משפטניות למען צדק חברתי). ממקימות מרכז "נגה" (ליווי משפטי לקורבנות עבירות חמורות) והמרכז המשפטי "תמורה" למניעת אפליה בישראל.
"השתחררתי מצה"ל ב-1992, מצאתי קרן שתממן את הלימודים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית", מספרת ביטון. "זו הייתה חוויה טובה, פתאום היה לי חופש לחשוב בצורה חדשה ומקורית בלי שינסו לדכא אותי.
"ועדיין זו הייתה אוניברסיטה שמרנית, פורמליסטית, אליטה של מגדל שן. לא דיברו על זכויות אדם. לא היה שיח חתרני פמיניסטי. אבל היה ברור לי שבכלי המשפטי יש הרבה כוח, וזה משך אותי. באתי ללמוד מהו המשפט, להכיר את התווים והמוזיקה כדי לנגן יצירה".
התמחות אצל חשין
"הלכתי להתמחות בעליון אצל מישאל חשין", מספרת ביטון, "וזו הייתה חוויה צבעונית. היו בינינו יחסים מאד טובים, טיפוסיים לשופט הזה: טמפרמנטי, אמוציונלי. הרוחות בלשכתנו היו לוהטות רוב הזמן, ומישהי כמוני הוסיפה עוד קצת למדורה.
"למדתי מחשין את אמנות עשיית המשפט: הקפדה מלאה על פרטים מדויקים ויכולת להסתכל על כל דבר בהקשר תרבותי-יהודי. חשין נצמד לחוק אבל מביא עולמות אחרים, ולכן פסיקותיו לא היו טכניות, הלב שלו שם.
"אחרי הסטאז' עשיתי מסלול ישיר לדוקטורט בניתוח פמיניסטי של דיני נזיקין - תאונות דרכים ורשלנות רפואית. סיימתי ב-2004 וטסתי להרווארד לשנה, לפוסט-דוקטורט. הייתה לי ההזדמנות לשבת עם דנקן קנדי, מהאבות המייסדים של המשפט הביקורתי, שרואה במשפט כלי מניפולטיבי, עוד מערכת תרבותית שאנו מתנהלים בתוכה.
"חזרתי לארץ, למכללת שערי משפט, ואחרי שנתיים עשיתי תואר שני בייל, כי חשבתי שכדי להבין את השיטה הישראלית לעומק, צריך להבין את השיטה האמריקאית. אחרי שנה חזרתי והצטרפתי למכללה למינהל, שם אני מלמדת עד היום, ובין לבין הקמתי את ה'בייבי' שלי עם עוד שני עורכי דין, שאחד מהם הוא בעלי אייל שטרנברג: מרכז 'תמורה' למניעת אפליה, שבו אני מיישמת את התיאוריה שאני עמלה עליה שנים, שמבקשת לחבר בין הכלי של תביעת נזיקית, תביעה לפיצוי כספי ותיקון עוול, הפסקת אפליה".
המשפט והמחאה
"לקח מאד חזק שעולה מהמחאה החברתית הוא היעדרות המשפט מהתהליך: המוחים לא משפטנים, לא השתמשו בכלי, לא הוגשו בג"צים", אומרת ביטון. "מה זה אומר? מה זה מסמל? האם זה רק עניין טכני?
"אני חושבת שזה יותר עמוק. שהתחושה היא שהמשפט הוא זירה שבה נוצרו הפערים החברתיים. המשפט היה אחד הכלים המרכזיים לאפשר את חוסר הצדק שכולם מתריסים נגדו".
"זו תעודת עניות למשפט הישראלי שהוא מחוץ לתמונה. יש תחושה של הבעת אי-אמון בבתי המשפט, בעורכי הדין, אף אחד לא חושב שהם רלוונטיים. בעיניי זו אזעקת אזהרה גדולה לכל מי שעולם המשפט יקר לו".
הייצוג המזרחי בעליון
לדברי ביטון, "אחרי 45 שנים בקירוב שבבית המשפט העליון ישב שופט מזרחי - מה שהיווה מבוכה לכשעצמה, משום שלדבר על שופט אחד במשך 45 שנה נותן תחושה לא נוחה של תשלום מס שפתיים יותר מאשר ניסיון אמיתי לתת ייצוג הולם באמת לאוכלוסייה המזרחית - הגענו למצב מביך אפילו יותר, שבו בפעם השנייה ברצף נעשה סבב מינויים מאסיבי בעליון, ובין 20 המועמדים השונים לא נמצא אפילו מזרחי אחד לרפואה.
"הטענה המשתמעת מכך מקוממת במיוחד, שכן היא מרמזת על שתי אפשרויות: האחת היא שאין מועמד מזרחי בעל שיעור-קומה ראוי לכהונה בעליון, והשנייה היא שאין שם צורך בשופט ממוצא מזרחי".
לדבריה, "הדבר הזה עומד בניגוד מוחלט לתפיסה המקובלת של הצורך בייצוג הולם, שבית המשפט העליון קבע מזמן שהיא חשובה ולגיטימית, וגם בניגוד להמלצות בנושא של ועדת זמיר ב-2001 בנוגע לשאלת ייצוג אוכלוסיות מופלות בבית המשפט העליון.
"אפילו בבית המשפט העליון בארה"ב, שבו אין הכרה ברעיון הייצוג ההולם וההעדפה המתקנת, עדיין לא עולה על הדעת שלא לתת ייצוג לקבוצת מיעוט כל-כך משמעותית בחברה כמו האפרו-אמריקאים".
בעוד 10 שנים
לדברי ביטון, "החזון המקצועי שלי הוא שאנשים פרטיים ייקחו את הכוח לידיים ויפעילו את המשפט בצורה שתביא צדק חברתי. שלא ישאירו את זה רק לארגונים חברתיים ולרשויות ממשלתיות".
הראיון המלא עם עו"ד ד"ר יפעת ביטון - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".