כשמדובר באנשים צעירים מאוד שמצליחים לבלוט, נראה כי השימוש בקלישאות הוא כמעט מחייב. הדבר נכון כפליים לגבי בן לנג, רק בן 18, עם שלושה מיזמי אינטרנט פעילים ועתיד מבטיח. לפני כחודש הוא עלה לישראל, ומתכוון להתנדב לשירות צבאי בחודש מארס הקרוב. בינתיים, הוא עובד בחברת וויבייה, (שנרכשה הקיץ בידי קונדואיט) בימים, ועל המיזמים הפרטיים שלו בלילות.
"הכול התחיל עם המצלמות שסבא וסבתא נתנו לי למכור באי-ביי", מספר לנג בראיון ל"גלובס", "הדפסתי פלאיירים ופרסמתי מודעות באתר בית הכנסת. בניתי אתר בוויקס, וכשהפעילות גברה הזמנתי אתר מקצועי. אחרי שנה וחצי זה כבר היה משעמם".
כדי להתגבר על השעמום לנג הקים שלושה מיזמים, שניים מהם קשורים לעולם הפרטי שלו. הראשון נקרא ClassParrot, שהוא אתר שמאפשר למורים לשלוח הודעות טקסט בטוחות לתלמידים שלהם. "כדי שהמורים יוכלו לתקשר עם התלמידים שלהם בדרך המועדפת עליהם", הוא מספר. המורים יכולים לשלוח את שיעורי הבית, תזכורות על הגשת עבודות ומועדי מבחנים.
השני הוא MySchoolHelp, אתר שמאפשר לתלמידי תיכון להעלות את סיכומי השיעורים והעבודות. לנג מספר שבתוך כמה חודשים 70% מהתלמידים בבית הספר התיכון שבו למד כבר השתמשו באתר באופן קבוע.
המיזם השלישי הוא epicLaunch, והוא פונה ליזמים צעירים שמבקשים להקים חברות. באתר ניתן לפרסם פוסטים, לחפש עזרה ולהתייעץ. במקביל הוא מתחזק את הבלוג הפרטי שלו, שעוסק ביזמות, ומביא גם ראיונות עם מנהלי חברות ומשקיעים.
לנג נולד בישראל, ובגיל צעיר עבר עם המשפחה לצרפת ולארה"ב. כשהיה בן 14 משפחתו חזרה לישראל לשנה, ולאחר מכן עברו לשנה בקליפורניה ומשם חזרה לניו יורק.
הצליח לעצבן את ה"ניו יורק טיימס"
בשנה שעברה, לנג הצלח לעצבן את מגזין ה"ניו יורק טיימס", כיוון שמצא דרך לעקוף את מערכת הגבייה שלהם, ולקרוא באופן חופשי את כל הטקסטים ואף לספר על זה בבלוג שלו.
הרעננות של לנג כובשת, במיוחד בשל העובדה שהוא לא משתדל להיות "גדול". הוא לא אימץ מניירות של מבוגרים, והמיזמים שלו הוא תולדה של צרכים אישיים.
"בלי האתר שהקמתי לא הייתי מצליח לסיים את הלימודים בתיכון. זה התחיל כרעיון שיעזור לי אישית, כי לא תמיד הייתי מגיע לשיעורים. מאז הצטרפו עוד 160 בתי ספר בארה"ב, יש נותני חסות ומפרסמים. בעתיד אני מתכנן להרחיב את השירות גם לתלמידי קולג' . יש היום שירותים דומים, אך הם יקרים".
את הקיץ האחרון בילה לנג בסיליקון ואלי, בתור חבר בתוכנית מיוחדת שמיועדת ליזמים צעירים ונקראת Teens In Tech Incubator. בתוכנית משתתפים 15 בני נוער בגילים 15-18, שמבלים שלושה חודשים בסיליקון ואלי, מקבלים משרדים ושירותים ללא תשלום, ו-50 מנטורים מהגדולים בעמק.
"הגעתי לתוכנית מוכן, עם רעיון מגובש שכבר עבד, ורציתי לראות את התגובה של הסיליקון ואלי. זה אולי הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים. למדתי המון. התעוררו אצלי ספקות אם זה כדאי לעצור הכול וללכת לצבא. החלטתי ללכת על זה ולחזור ליזמות בעוד שלוש שנים.
"זה מה שאני רוצה לעשות בחיים - להקים חברות ולהיכנס ליזמות. אני מקווה שאחרי השירות הצבאי אני אוכל לחזור לואלי כדי להקים שם חברה".
- איך הגעת לעבוד בוויבייה?
"עשיתי דמו במועדון היזמים טק אביב, ומישהו מחברת קונדואיט שראה אותי אמר לי לבוא. אז באתי. אני עובד בצוות השיווק ברשתות החברתיות".
- מה אתה אומר על החוויה של לעבוד עם מבוגרים?
"כשהייתי בן 15 הייתי יועץ שיווק לחברת Kampile. לפעמים בימי הכיף של החברה, או אפילו בארוחת צהריים, לא הייתי בטוח על מה מדברים. היום זה קצת יותר טוב. אף אחד מעולם לא התנהג אלי באופן מוזר בגלל שאני צעיר. באי-ביי היו בעיות לפעמים, בעיקר אם הלקוחות היו נפגשים אתי. הם חששו לתת לי מוצרים. אני גם זוכר שהחדר שלי היה מלא בקופסאות, והייתי צריך לשכנע את אבא או אמא להסיע אותי ואת הקופסאות לדואר".
- מה אתה חושב על ההבדלים בין הסצנה בסיליקון ואלי לישראל?
"שם הדלתות של כולם פתוחות. דפקתי על הדלתות של החברות הכי גדולות, ופשוט הכניסו אותי. הייתי אפילו בדרופבוקס ובפייסבוק. כאן אי אפשר לדפוק על הדלת של חברה ולהיכנס לביקור. מצד שני, בסיליקון ואלי היזמים מגייסים כסף לחברה, אבל גם קונים בו דברים שלא צריכים, בעיקר צעצועים. זאת האווירה".