בשבוע שעבר אירע משהו שולי אך סמלי. מפלגת "הדרך השלישית" שינתה את שמה למפלגת "עצמאות", כשם מפלגתו של שר הביטחון, אהוד ברק, המיוצגת בממשלה על-ידי ארבעה שרים. הדרך השלישית הייתה מפלגתו לשעבר של אביגדור קהלני, שדרכו זרועה בגבורה ובאומץ-לב יוצאי דופן.
הדרך השלישית הלכה לבחירות לכנסת ה-14 בשנת 1996 - לפני 16 שנה - זכתה לארבעה מקומות והצטרפה לממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו. בבחירות הבאות היא לא עברה את אחוז החסימה ומאז נעלמה, למעשה, אך נשארה רשומה אצל רשם המפלגות.
הפרשה לא מובנת. מי הם מוסדות המפלגה הלא-קיימת, שאישרו את שינוי השם? התשובה היא, שאין מוסדות כאלה ונותר רק נציגה הרשום בפנקס המפלגות. ומה קרה למצע "עצמאות"? באתר האינטרנט שלה, מופיע מצע המפלגה, השונה ממצע הדרך השלישית, שעמו הלכה לבחירות לפני שנים (והדורש במפורש "צמצום החקיקה הדתית"). מה היחס בין שני המצעים? ומה הקשר למצע "העבודה", שתחת דגלה העמידו עצמם ברק ואנשי עצמאות לבחירות האחרונות? אין בידינו תשובות.
מהו תקנונה של "הדרך השלישית-עצמאות"? באתר האינטרנט מופיע תקנון, המקנה סמכויות רבות ליושב-ראש המפלגה - לרבות מינוי עד רבע מחברי המועצה וסמכות לחתום חתימת יחיד בשם המפלגה על הסכמים פוליטיים - גם כאלה הנעשים בעל-פה. אם כך, האם תקנון הדרך השלישית, שהיא היום מפלגת עצמאות, בטל ומבוטל? איש אינו יודע את התשובות לשאלות אלו, ובצדק גם איש אינו מתעניין בהן.
אך לתהליך המוזר יש חשיבות. הוא ממחיש לאיזה שפל הגיעה הפוליטיקה הישראלית המושתתת על שיטת בחירות פגומה. דוגמה זו - של מפלגה ללא הווה, המשנה שמה לשם מפלגה ללא עתיד (כך על-פי סקרי דעת קהל) - ממחישה, כי למצביעים עבור המפלגה אין מעמד. הם - בעלי המניות של המפלגה - נשכחים, ונציגי המפלגה - האמורים להיות נאמני הבוחרים - רואים את המפלגה כרכושם הפרטי.
ביטוי שלטוני לרוב
ארבעה שרי העצמאות בממשלה קיבלו מנדט מבוחרי העבודה על-פי מצע העבודה, כי ההתנחלויות "שאינן מצויות בגושי ההתיישבות המסופחים יפונו בהסדר והמתיישבים יפוצו". על-פי המצע האחרון של הדרך השלישית, יישארו 90% מתושבי יש"ע - היהודים - בתחום רצף ריבונות יהודית.
איזה מצע מחייב את ארבעת השרים? מי יודע? למי אכפת?
ההחלטה של קהלני לשנות את שם מפלגתו ז"ל לשם מפלגה שפרשה מהעבודה, מותרת כנראה מבחינה משפטית, אך מסמלת את קץ השיטה הנוכחית. כשבוחנים את ממשלת ישראל, מוכרחים להגיע למסקנות עצובות. הליכוד - מנהיג הממשלה - הלך לבחירות עם הבטחה להשלים בכנסת זו את החוקה "שתחזק את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", וכן הבטיח לכבד "את זכויות האדם של כל תושביה, על בסיס העיקרון שלפיו כל אדם נולד בצלם אלוקים".
מה נותר מזה? לא כלום. החרדים דרשו וקיבלו זכות וטו על כל נושא החוקה. נציגי הליכוד, הנאמנים מטעם בעלי המניות - הבוחרים שנתנו להם את קולם על-סמך הבטחות הליכוד - מכרו את הכול למיעוט החרדי, כפי שעשו ממשלות ישראל מאז 1977 - כולל ממשלות העבודה. מבחינה זו, אין הבדל עקרוני בין מפלגה, שנציגה הבודד מחליט לשנות את שמה, לבין מפלגה הבוגדת בעיקרי מצעה.
למעשה, מאז 1977 - שנת המהפך - המפלגות היחידות בממשלה, הנאמנות לבוחריהן, הן המפלגות החרדיות. שום שותפה אחרת בקואליציה לא מקיימת את התחייבותה לציבור הבוחרים. הליכוד הבטיח שיכון ציבורי, בעיקר למשוחררי צה"ל; משרד השיכון החרדי מעדיף שיכון ציבורי לחרדים; והליכוד משלים עם זה.
במבט כוללני אפשר לומר, שבממשלת ישראל יש לשון-מאזניים אחת המגשימה את הבטחותיה, ושאר השותפים אינם אלא לשונות מלקקות.
מה עושים? חייבים לבחור שיטה שבה יינתן לרוב ביטוי שלטוני ובה נבחרי הציבור לא יהיו בעלי הרכוש הנטוש, אלא נאמני הבוחרים.
הכותב הוא פרופ' למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט