כשאתה הופך למנכ"ל, אתה מפסיק להיות אחד מהחבר'ה. מעכשיו זה אתה, והם, ולא משנה מה תגיד לעצמך. לכל משפט שלך יש משמעות, אתה חייב לברור מילים. האחריות שלך כפולה - מחד, לתוצאות העסקיות, מאידך, לעובדים. אתה חייב להכריע - הרי אין מישהו אחר שיעשה את זה - ולחיות עם התוצאות. אתה כאילו עושה מה שאתה רוצה, אבל זה לא באמת ככה, כי תמיד יש אילוצים ובעלים. אתה יכול ללכת עם הראש בקיר, אבל זה סיכון: יכול להיות שמעכשיו תהיה עוד יותר לבד.
פנינו לחמישה מנכ"לים שיספרו על המעבר ממס' 2 למס' 1 בארגון, על ההתמודדות לבד עם האחריות, ועל השיטות שסיגלו לעצמם להתמודדות. מנכ"ל לא ישן טוב בלילה, הם אמרו לנו, וגם אין לו עם מי לדבר על זה בבוקר.
חוה פרידמן שפירא / מנכ"לית AIG
גיל: 56 / השכלה: תואר ראשון במשחק מאוניברסיטת תל אביב, תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת NYIT / מופקדת על: 800 עובדים
ספטמבר השחור של חוה פרידמן שפירא היה ספטמבר 2008, וליתר דיוק יום שישי ה-12 בחודש, כשהעולם הפיננסי האמריקני החל לקרוס במהירות ובתוכו גם חברת הביטוח הבינלאומית AIG. פרידמן שפירא, מנכ"לית החברה הישראלית, עדיין לא קלטה את הבדידות הניהולית שמצפה לה.
"לא האמנתי בכלל באותו ערב, כשהטלוויזיה דיווחה מכל עבר על מצב השוק המידרדר, שמדובר ביותר מאשר משבר זמני. זה נשמע נאיבי, אבל לא הייתי מוכנה להכיר בכך שייתכן שיש היגיון בשמועות על פשיטת רגל".
למחרת ניסתה ליצור קשר טלפוני עם אנשי AIG בארה"ב, אך במשך שעות ארוכות לא הצליחה להשיג אף אחד מהמנהלים. מי שהיה הבוס שלה כנציג חברת הביטוח בארה"ב עזב באותו שבוע את תפקידו. הנציג שמונה כבוס החדש היה עדיין בביתו בניו יורק, בלתי ניתן להשגה. "נפשית זה היה שוק שבאותו יום עוד לא עיכלתי. זה התעורר רק בימים הבאים. הרגשתי ממש שבגדו בי, כמו אישה, שאחרי הרבה שנים שהייתה נאמנה לבעלה, הוא בגד בה.
"הבנתי שעליי לשוחח במהירות עם הבעלים והיו"ר של עורק (מבעלי AIG ישראל), שמואל מיתר, כדי שעורק תרכוש אותנו ונתמזג לחלוטין. בהתחלה לא השגתי גם אותו, והייתי מאוד מודאגת. כשהוא התקשר אליי לבסוף בערב, אחרי שאיתרו אותו בהודו, הלב פעם משמחה, והרגשתי תחושת שחרור והתחזקות".
- עם מי התייעצת במהלך אותו יום?
"עם בעלי, שהוא יועץ בשוק ההון. העברנו את השבת בהרבה שיחות. הוא היה לידי 24 שעות ביממה, שיתפתי אותו ב-100% בתחושות שלי".
- אילו תכונות חשוב שיהיו למנהל שניצב לבד מול אירוע כל כך טראומטי?
"חשוב שיהיה בעל חוסן נפשי, וידע להפריד את האמוציות. בדרך כלל אני לא מתביישת ולא מהססת להתייעץ עם עמיתיי, אבל יש מצבים שצריך להחליט לבד על תוכנית פעולה. זו לא שעה להתייעץ עם עמיתים בחברה, שכל אחד יביע את דעתו, והבלבול רק יגבר.
"גם הבחירה לקיים שיחות אישיות עם אנשי שלומך אינה נכונה, כי כולם צריכים להרגיש שסומכים עליהם באותה מידה, ואז הם מסוגלים להעביר את המסר לעובדים תחתם. כך עשיתי ביום ראשון בבוקר, כשכינסתי את ההנהלה".
- זה לא נגמר בבוקר אחד. כמה זמן עבר עד שחזרת לנשום בחופשיות?
"זה נמשך שבועות. הסמנכ"לים ואני הסתובבנו כל היום במשרדים. תוך שבוע ארגנתי כנס לסוכנים של הלקוחות העסקיים, והצעתי לבוא איתם לכל פגישה שבה יזדקקו לי. לאט לאט זה עזר גם להרגשת הבדידות שלי, כי הייתי יחד עם כולם".
מיכה קראוס / מנכ"ל קבוצת שגריר
גיל: 54 / השכלה: תיכונית וקורסים בניהול / מופקד על: 500 עובדים
"המשמעות של לבד בניהול היא עצומה", אומר מיכה קראוס, שבשבע השנים האחרונות עומד בראש קבוצת שירותי הרכב שגריר. "הדרך שלי להתמודד עם זה היא להאציל סמכויות - הפעולה הראשונה שלי כמנכ"ל הייתה למנות שני סמנכ"לים חדשים - אבל הלבד נשאר, כי האחריות נופלת תמיד עליי. יש מעליי בעלי מניות שדורשים את שלהם, ובצדק, ומתחתיי 500 עובדים עם משפחות, כך שהאחריות היא בשני הכיוונים".
- מתי הרגשת הכי לבד?
"הייתה עסקה מאוד גדולה שבה הצגתי עמדת יחיד מנוגדת לחלוטין לעמדתם של כל הדירקטורים. מתוקף העובדה שמאמינים בי, אפשרו לי לעשות מה שאני חושב, אבל היה לי ברור שאם אני טועה - אני הולך הביתה. בשבע שנותיי כמנהל זה היה הרגע הכי לבד שלי".
- עם מי אתה מתייעץ?
"יש סמנכ"ל שמקורב אליי במיוחד. לעתים דעתו הפוכה משלי, ואם התברר שטעיתי בהחלטתי - וזה כמובן קורה, כמו בכל ארגון - הוא לא מהסס לומר 'אמרתי לך'. בבית אני לא מדבר על העבודה. זה משהו שספגתי מאבא שלי. גם את ההחלטה אם לקבל את התפקיד החדש לא קיימתי עם אשתי, כי לא היה לי ספק שבזה אני רוצה".
- איך המעבר למנכ"לות שינה אותך?
"חיי היומיום שלי השתנו בקיצוניות. כמנכ"ל, גם כשאתה הולך הביתה בסוף היום, העבודה לא נגמרת, וכך גם בסופשבוע. עד שלא עשיתי את התפקיד בכלל לא שיערתי שזה המצב, שגם כשאתה ישן אתה לא שקט, אתה מודאג, כי הכול עליך לבד - ההחלטות, האחריות. אני אדם שמעדיף להפריד בין העבודה לחיים הפרטיים, וכאן אין גבולות, זה מתערבב לחלוטין".
אסתר אלדן / מנכ"לית כיתן
גיל: 55 / השכלה: תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת חיפה, תואר במינהל עסקים מהארוורד / מופקדת על: 290 עובדים
אסתר אלדן צברה את הניסיון הניהולי שלה בחברות שפעלו בשווקים תנודתיים ובעייתיים, מה שהפך את תחושת הלבד לחלק בלתי נפרד מחייה. "בכל אחד מתפקידיי עסקתי ועודני עוסקת בהבראה ובהוצאת חברה ממצב קשה שהיא נמצאת בו. אלה זמנים קשים, יש צורך בפיטורי עובדים, הכסף בבנק נגמר וצריך לשלם. בכל פעם הרגשתי הכי לבד, ולא ישנתי בלילה. שלוש השנים האחרונות הן קשות במיוחד".
- איך את מתמודדת עם המציאות הזו?
"באופיי אני אדם של קבלת החלטות, ואוהבת להיות תלויה בעצמי. זה היתרון של הלבד - אני יכולה לשנות דברים בצורה מהירה וללא עיכובים מיותרים. כנראה שהבעלים מרגישים שזה בסדר. אפשר להעיר, כמובן, אבל לא בהתערבות צפופה מדי. זה מעיק, ואם זה היה קורה לא הייתי נשארת".
מתי הרגשת שהלבד מכביד עלייך?
"היה פרויקט גדול ב'צינורות הים התיכון' שהסתבך, ולא עמדנו בלוחות הזמנים. עברתי לגור באתר באשדוד, וניהלתי אותו באופן ישיר, בעצמי, במשמרות לילה ויום, במשך שמונה חודשים. הייתי צריכה לקבל החלטות לבד. בסופו של דבר הפרויקט הסתיים בזמן, ויצאנו מזה".
- נסעת ללמוד בתוכנית מנהלים בכירים בהרווארד, והמשפחה נשארה בישראל. איך התמודדת עם זה?
"הייתי אישה אחת עם 90 גברים, בתנאי פנימייה. כל אחד היה בחדרון זעיר כמו תא באונייה, עם מקלחת, שירותים ומיטה. הקושי הגדול היה בסופי שבוע, כשהגברים יצאו למסע רפטינג, למשל, ולא היה לי נוח להצטרף.
"לאורך השנים נסעתי הרבה לחו"ל בענייני עבודה. נחשפתי לאירועים שמחייבים 'סמול טוק', משהו שאני לא חזקה בו, אבל למדתי לדבר על המשפחה, התחביבים והרקע של מי שיושב מולי בארוחה. אני נחשבת מאוד מקצועית, קשוחה ותקיפה, אבל הבנתי שאי אפשר בלי להכיר את האדם שיושב מולך.
"באחת הנסיעות הגעתי למרוקו, והייתי האישה היחידה סביב השולחן, בארוחה שכללה רק גברים. בנוסף, את הארוחה הגישו רק גברים, משרתים שעובדים בבית. היה לי חשוב להודות לאשתו של המארח על הארוחה, אז הוא אפשר לי לעבור דרך המטבח, ומצאתי שם רק נשים שעבדו ללא הפסקה. זה צבט לי בלב".
דני שרף / נשיא ומנכ"ל הנקל סוד
גיל: 56 / השכלה: תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב / מופקד על: 80 עובדים
אם בדידותו של מנכ"ל "רגיל" היא גדולה, בדידותו של מנכ"ל שמייצג חברה בינלאומית גדולה עוד יותר. תוסיפו לזה בוס שיושב בקהיר, וקולגות ממדינות ערב, ותקבלו מציאות מורכבת שמחייבת יצירתיות יומיומית.
"כשמנכ"ל נתקל בבעיה, הוא מרים טלפון לחבר מועצת המנהלים, שהוא לרוב איש כספים, ומתייעץ. הבוס שלי הוא מצרי, וככל שהוא אינטליגנטי ואנחנו מתנהגים כמו חברים, זה לא פשוט", מספר דני שרף, מנכ"ל הנקל סוד. "הוא לא מגיע לארץ אף פעם, והאחריות העסקית היא שלי לבד. נכון שזוכים גם להרבה מחמאות כשיש הצלחות, אבל דברים טובים שוכחים מהר, ואז אתה נשאר לבד עם הקשיים.
"הבדידות הזו בניהול מאוד לא קלה. כישראלי אני לא יכול לפעול במסגרת האירופית, למרות שבסיס החברה הוא בגרמניה, אבל אני גם לא יכול לפעול באופן מלא במסגרת 'המזרח התיכון'. המצב מאלץ אותי לנסוע כל שישה שבועות לחו"ל. אני נפגש בתדירות גבוהה עם נציגים ממצרים, טורקיה, סוריה, תוניס ואלג'יר - וזה משאיר אותי לבד".
- מתי הרגשת בודד במיוחד?
"במלחמת לבנון השנייה, ב-2006, כשהייתי צריך להיפגש עם נציגים מלבנון ושאר ארצות ערב, שמאוד לא הביעו אהדה. הרגשתי עוד יותר לבד וזה היה מאוד קשה. מצד שני, אני מאוד אוהב את זה שאני מחליט עם עצמי, ולוקח אחריות משלי. אני בהחלט לא מתייסר מהלבד. סימנתי לי כמטרה להיות מנכ"ל עוד לפני הרבה שנים".
- עם מי אתה מתייעץ? הקולגות הם לא תמיד אופציה במקרה שלך.
"נכון שעכשיו המצב קשה במיוחד, ומעורר חשדנות משני הצדדים. במפגשים ההדדיים כולם חושבים שאני מהמוסד, וזה לא נאמר בצחוק. זה קורה במיוחד כשאני מסתובב עם הדרכון הזר שלי במדינות שלא הרבה ישראלים מגיעים אליהן. הרבה יותר קשה לי מאשר אם הייתי עובד עם נציגים אירופאים, מכיוון שבמזה"ת המנטליות העסקית שונה".
שלומי גבאי / מנכ"ל איקאה
גיל: 50 / השכלה: תיכונית / מופקד על: 900 עובדים
בבוקר שבת, ה-5 בפברואר 2011, עמד שלומי גבאי מול מקום העבודה שלו, הביט באש המלחכת את המבנה, על כל הרהיטים שבו, האביזרים, מאות חלקי העץ, הפלסטיק והבד של חברת איקאה, עד שלא נותר דבר.
אחרי כמה דקות של הלם מול העוצמה, הוא סב על עקביו, התרחק מההמולה, חיפש לעצמו פינה שריח העשן לא דבק בה, ועשה את מה שהוא עושה תמיד בשעת מצוקה. "לקחתי לעצמי 20 דקות למחשבה, יותר מזה פשוט לא היה לי, של הרהורים מעמיקים עם עצמי ולבדי. הייתי צריך להחליט איך לדבר עם התקשורת, מה לעשות כדי להרגיע את העובדים שכבר ראו עצמם ללא פרנסה, איך להתמודד עם ציבור הקונים שמיהרו למקום מחשש שהרכישות אבדו לעד. היה לי ברור שכל החלטה שאקבל תהיה באחריותי, ויהיה עליי למסור דין וחשבון למועצת המנהלים ולבעלי החברה בשוודיה, שעוד לא ידעה מצב חמור כזה באף אחת מחנויותיה".
- מה הרגשת באותן 20 דקות?
"זה היה הלבד הכי הכי קשה שעברתי. זה אובדן, זה כאב שחוויתי. הייתי שם עם עצמי, הסתכלתי סביב, וידעתי שאם לא אקח את האחריות בעצמי, איש לא יעשה זאת במקומי. אמרתי לעצמי: 'ראבאק שלומי, זה הזמן לבחון אם כל הדברים שיצרת בתרבות הארגון הזה, הערכים שלך, עומדים במבחן המציאות. אם לא תצליח בכך - אתה סתם חרטה".
- 20 דקות של מחשבה הספיקו לך?
"ברגע שהבנתי מכבאי האש שהחנות הולכת להישרף כליל, הרמתי בו במקום רוטינת חירום חוצת יבשות. קיבלתי כ-500 החלטות בשעה".
- עם מי אתה מתייעץ בדרך כלל?
"אני נוהג לקחת זמן לעצמי, להתרכז ולשאול לאן אני רוצה שהעסק ואני נגיע. באיקאה יודעים שאני צריך לצאת מהעבודה לבית קפה. לפעמים אני לוקח איתי את אחד מאנשיי, אבל לרוב אני עושה זאת לבד, בקפה או במסעדה על חוף הים של הרצליה".