"אני יכול להיות במנהטן או באירופה ולהמשיך לצייר את הנוף של הקיבוץ. הנופים שלי מבטאים את הנפש שלי", כך תיאר את עבודתו הצייר ידיד רובין, שנפטר השבוע (ג') בגיל 74. ידיד במלעיל, כפי שכינו אותו ידידיו, היה איש הצבע והטבע, הילד הנצחי בעל המבט הפקוח והשיער הסורר, הקיבוצניק בבגדי עבודה, שאת נופי השדות, הברושים והטרקטורים הפך לשפת הסימנים הפרטית שלו.
רובין היה בן קיבוץ גבעת חיים וחבר הקיבוץ כל חייו. בצעירותו יצא ללמוד ציור בווינה ובשנות ה-70 נחשב לאמן בולט באמנות המושגית שפרחה אז בארץ. אולם בהמשך החליט "להתמסר לצבע", וגילה את כוחו הייחודי.
"ידיד היה אמן עד לרגע האחרון בחייו", מספרת נירה יצחקי, בעלת גלריה שלוש שמייצגת את רובין. "הוא הלך בבוקר לסטודיו וכשחש ברע ניגש למרפאת הקיבוץ, אך כבר באמבולנס ליבו הפסיק לפעום.
"מעבר להיותו אמן משכמו ומעלה, הוא תמיד נשאר צנוע וכמעט מופתע ומתרגש מכל מחמאה שקיבל. בתערוכתו האחרונה, במוזיאון תל-אביב בשנה שעברה הוא היה כל פעם המום מחדש מתגובות חמות ונרגשות של האנשים", אומרת יצחקי.
"לא במקרה עבודותיו לא מגיעות למכירות פומביות. אספנים שקנו את הציורים שלו אומרים לי לא פעם כמה הם נהנים ושמחים מהעבודות שלו בכל יום מחדש. זה משהו שהוא חד פעמי באמנות".
העבודה האחרונה שלו הייתה יצירה מרשימה וגדולת מידות שתלויה בלובי של בנק HSBC , בשדרה החמישית בניו-יורק. גם משם, אומרת יצחקי, מגיעות תגובות נרגשות של עוברי אורח ומבקרי אמנות כאחד.
"הוא היה יוצר בשיא כוחו והיה לו עוד הרבה מה להגיד. נתנחם בכך שהוא לא סבל ומת בשיא הצלחתו", אמרה.
האוצרת גליה בר-אור, שיחד עם יניב שפירא אצרה את תערוכתו המרשימה במוזיאון תל-אביב אמרה כי "ככל שהוא התבגר הוא הרשה לעצמו יותר חופש פעולה, בציור חושני וחושי. ללוש את הצבע ולגעת בו. ליצור ממנו תלת-ממד המושך לגעת. נוגע בקרביים.
"עבודתו היא לכאורה נאיבית בנושאים ובצבעוניות שלה, אבל למעשה היא מאוד מתוחכמת ואנינה, מבחינת תפיסת הצבע והקומפוזיציה. אין עוד צייר כמוהו".
רובין הובא לקבורה בקיבוצו, גבעת חיים איחוד. הוא הותיר אישה ושישה ילדים.