קצב ההנפקה של חברות טכנולוגיה ישראליות מגובות הון סיכון בנאסד"ק או ב-NYSE הוא איטי להחריד. רק חברות בודדות עשו זאת בשנים האחרונות, כאשר האחרונה הייתה אימפרבה של שלמה קרמר. למרות שיש בישראל חברות מבוססות עם זרם הכנסות איתן, נראה שייקח עוד זמן עד שנראה את הישראלית הבאה מצלצלת בגונג.
הסיבה היא שכמה מנכ"לים של חברות סטארט-אפ, שרושמות הכנסות של 100 מיליון דולר וצפונה בשנה, פשוט לא רוצים את כאב הראש הזה. לטעמם, אם יש להם כסף בקופה, זרם הכנסות וצמיחה יציבה, בשביל מה צריך את הרגולטור על הראש, להיפרד מלפחות מיליון דולר בשנה הוצאות על הסחירות, ולהיכנס לסחרחורת של הדוחות הרבעוניים. במקום, הם יושבים על הכסף, מחלקים דיבידנדים לבעלי המניות ולעובדים, ונשארים בשוק הפרטי.
הגישה הזו טובה ויפה עבורם, אך לא בשביל קרנות ההון סיכון שמימנו אותם כשעוד היו יזמים עם מצגת.
הקרנות צריכות אקזיט, הן חייבות אקזיט גדול, עם מכפיל דו ספרתי. דיבידנדים לא יספקו את המשקיעים שלהן.
עבור המשקיעים בחברות, יציאה להנפקה ראשונה תניב תשואה גבוהה יותר מאשר מכירה. על-פי מחקר של ארגון קרנות ההון סיכון האמריקני (NVCA), הנפקה ראשונה תניב פי חמישה יותר מאשר רכישה.
סביר שהשנה יהיה לפחות יזם-מנכ"ל אחד שיסבול מלחצים שיפעילו עליו המשקיעים שלו שיגרמו לו לצאת פומבי. מעניין מי זה יהיה.
מנותקות ועשירות
מה לא אמרו כבר על קרנות ההון סיכון הישראליות. שהן מנותקות, עשירות, מפסידות את כספי המשקיעים שלהן, לא מצליחות לגייס קרנות המשך ומתפרקות. נראה שהסנטימנט השלילי לגביהן כבר התקבע כמו כתם עיקש.
הדברים האלה נכונים, אך לא לגבי סקויה ישראל שמצליחה לעשות אקזיטים מוצלחים שנה אחר שנה. לדוגמה בשנת 2011 הקרן הייתה שותפה לשני אקזיטים נהדרים, ועוד אחד לא רע.
קוטנדו נרכשה בידי אקמאיי ב-300 מיליון דולר לפני כחודש; ברודקום קנתה את פרוביג'נט, שנבחרה לחברת הסטארט-אפ המבטיחה של "גלובס" ב-2010, ב-300 מיליון דולר; ופייסבוק קטפה את סנאפטו ב-70 מיליון דולר.
הרווחים משני האקזיטים הראשונים החזירו לסקויה כ-200 מיליון דולר. בפורטפוליו שלה יש עוד כמה חברות בולטות כמו קונטרה או אמובי. איך השותפים חיים סדגר ושמיל לוי עושים את זה, מה יש להם שאין לאחרים? אם היינו יודעים את התשובה היינו יוצאים לגייס קרן משלנו.
batya-f@globes.co.il