אין לי בעיה שיאיר לפיד ירוץ לכנסת. זכותו, ככל אזרח. יש לי בעיה עם כל דורשי שלומו, באוויר בים וביבשה, שהופכים אותי לאויבת האומה על כל העזה לבחון שמא המלך הוא עירום.
מטיחים בי: אבל הוא איש טוב וראוי ורהוט!
ואני אומרת: עד כדי-כך הרף שלכם נמוך? כמו אנשים שנואשים מלמצוא בן-זוג מתאים, ונתלים בכל אחד שנעים לבלות בחברתו ארוחת-ערב. למרבה הצער, זה לא מספיק לביסוס זוגיות מוצלחת. וכן, אני מאמינה לו לחלוטין שפועל מתוך תחושת שליחות עמוקה, ציונות בלי כל מרכאות, ותחושת דחיפות לאומית. וזה באמת נפלא. באמת! אבל אני מאוד מצטערת, זה לא מספיק.
מטיחים בי: אבל אנחנו צריכים בדיוק אדם כמוהו!
ואני אומרת: מיהו, מעבר לפרסונה העיתונאית-סלבית שלו - מישהו יודע? לפרסם דעות, מכובדות ומגובשות ככל שיהיו, לא מתקרב אפילו להשתוות ליכולת לתרגם אותן למעשים ברמה לאומית ובתוך מערכת פוליטית סבוכה. ניתן אף לטעון שזו עזות מצח וחוצפה. יש לו אילו שהן קבלות על עשייה ממשית, בשטח?
מטיחים בי: אבל למה לא לנסות? למה לרפות ידיים?
ואני אומרת: החיים שלנו פה אינם כר לסטאז' של טירונים! הכלכלה בסכנת מיתון-דומינו גלובלי בכל רגע נתון; החברה מתפוררת מבפנים על-ידי פרזיטים (זו לא קללה. זו עובדה), המרוקנים את קופת המדינה בחסות הממשלה; מתקיימת טאליבניזציה עקבית, שיטתית וממשית של כל המרחב הציבורי והאישי, שהדרת נשים היא רק תחילתה; הדמוקרטיה בסכנה; האיומים הביטחוניים רק מחמירים; מערכת החינוך קורסת; הרווחה כמעט לא קיימת; תאונות הדרכים גובות מחיר בלתי נסבל - להמשיך? - ואתם רוצים לומר לי שאדם נטול כל ניסיון רלוונטי הוא התשובה?
לא צריך בדרך לנהל איזה קיוסק? אולי תחנת מוניות? צוות במוקד שירות? לכל הפחות ועד בית, ועד הורים - מ-ש-ה-ו??? רבותי, ניהול הוא מקצוע. והנעת מערכות מורכבות היא מומחיות. היא נרכשת בשנים ארוכות ומתישות של התחשלות. לא בכורסת מגיש הטלוויזיה. אפילו ה"ביטחוניסטים", שעל חוליי נהירתם מהצבא ישירות לפוליטיקה כבר דובר רבות, לפחות מציגים רקורד של ניהול/פיקוד שכזה.
מטיחים בי: אבל חסרים שרים חסרי ניסיון ולא ראויים כבר בממשלה הזו?
ואני אומרת, בכאב: לא. לא חסרים. יש יותר מידי. אז מה? אז צריך עוד חסרי ניסיון?
פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מנהיג ומתחיל ללכת. וזה היה נפלא, לולא עניין פעוט אחד: לפיד רואה עצמו ראש מפלגה מובילה, וככזה הוא, אוטומטית, גם מועמד לראשות הממשלה ולכל הפחות, שר בכיר.
לעומת זאת, הרוב המכריע של השרים האימפוטנטים והמיותרים הנוכחיים, הם חברי מפלגה שקיבלו את הג'וב בזכות הסכמים קואליציוניים. לא כי הם עצמם ישר רצו בראש מפלגה. לרובם פעילות עסקנית מוקדמת, ולו ברמת הקהילה שלהם, לעיתים ברמת המפלגה.
לפחות נעם שליט מוכן לשחק את המשחק מלמטה: להיות חבר מפלגה ומשם לפעול הלאה. אבל בפרפראזה על סלוגן העבר של לפיד עצמו: מה ישראלי בעיני? שכל אחד רוצה להיות ראש ממשלה.
מטיחים בי: אבל זה מה שהפוליטיקה צריכה! כאלה אנשים! ועד שמישהו כבר נרתם, יורדים עליו.
ואני אומרת: פה ה-טעות! אנשים לא מבינים מהי פוליטיקה פרלמנטרית. כל פוליטיקה, גם בארגון עסקי, וגם בכנסת, מצריכה כישורים של גמישות ערכית כדי לשבת יחד עם אויבים מושבעים, כריתת בריתות דינאמית על-פי אינטרסים משתנים בזמן אמת, ניהול משא ומתן מרמת המיקרו עד המאקרו, ניהול קונפליקטים מורכבים במיוחד, שהרי אין להם פתרון מוחלט, ועור עבה במיוחד. וזו רק רשימה חלקית.
האם יש ללפיד הכישורים האלה? אולי. אלא שאין דבר בעברו שמעיד על-כך. ועכשיו תגידו לי דוגרי: האם אתם רואים אותו מנהל משא ומתן ראוי עם ממולחי-על כעופר עיני או עמיר פרץ בהסתדרות? מ.ש.ל.
קיימת אשליה רומנטית לפיה אילו רק נביא כמה "אנשים טובים", המערכת תתקן את עצמה. לא. היא לא! משתי סיבות: אינהרנטית וקואליציונית. המהות הבסיסית ביותר של כל פרלמנט, בכל מקום בעולם הוא צבר של אנשים, בעלי יושרה אפסית עד מעולה, תום לב עד זדון פלילי, שלהם מוטיבציה פנימית יוקדת להשגת שליטה והשפעה ברמה לאומית, מתוך חזון ערכי מגובש או לחלופין בצע כוח אישי, ובעלי אגו בינוני עד עצום.
זהו. זה התמהיל. איך שלא תערבלו אותו, הוא צלחת פטרי להקצנה הגדולה ביותר של הטבע האנושי (שדווקא אינו חיובי במקורו). אם תוסיפו לקלחת גם ממון עקיף או עתידי, ההשחתה היא כמעט בלתי נמנעת. מי שאינו עומד בזאת, נפלט החוצה, כפי שאכן קרה לרוב ה"אנשים הטובים" מאז ד"ש, שניסו את מזלם, על חשבוננו.
וכאן באה שיטת הבחירות והמימשל ומקצינה זאת אף יותר. אז יהיו לו 20 מנדטים. אז מה? לא תהיה קואליציה עם החרדים? או שמא יעשה מעשה-לבני ויישאר בחוץ גם עם 28...
אז, כמוצא אחרון, מטיחים בי: הוא ישר ונקי כפיים.
וכמוצא אחרון אני אומרת: ראיתם עם מי הוא בחר להתייעץ לקראת ההכרזה על כניסתו לפוליטיקה? עם אולמרט, חברו הקרוב של אביו, המנוח, ושלו, יבד"לו. צריך להסביר? וזה עוד לפני שבררנו חברויות קרובות אחרות כמו, למשל, כהודאתו בזמנו לגבי עמרי שרון, האיש והצעטאלאך, שרק מחלת אביו הפתאומית מנעה המשך בחינה ציבורית, שלא לומר משפטית, של מעלליו ומעללי אחיו מאחורי הקלעים של כהונת שרון.
ומה שהכי מדאיג אותי - שבסוף עוד אצביע לו. כי ממש אין למי. כן. אנחנו מקבלים את ה"מנהיגים" שמגיע לנו לקבל.
■ הכותבת היא יועצת ארגונית בכירה לניהול ופוליטיקה ארגונית
ומנכ"ל BossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה