נראה כי פיטוריו של פרופ' שלמה מעוז, קוממו את החברה הישראלית במיוחד, יש שיאמרו כי יותר מתוכן דבריו עצמם. ניתן לתמוה לכן, על החלטת "אקסלנס נשואה" לפטר, כה מהר, ובאכזריות כה רבה, את מי שהיה בין סמליה המסחריים, ושהיא עצמה התהדרה במומחיותו, כמו גם בקסמו האישי.
אלא שבמעשה הפיטורים חשף בית ההשקעות בדיוק את מה שהצביע עליו מעוז: את העובדה שבשנות האלפיים - הרחק משנות ה-50 של קליטת עליית יהודי המזרח, תוך שימוש בדפוסי חשיבה ופעולה גזעניים - מוקדי הכוח בחברה הישראלית מתפקדים עדיין כמועדון חברים.
שלמה מעוז היה לכאורה דוגמה חיה להפרכת טענותיו: הנה, הוא עצמו משמש בתפקיד מפתח בלבו של מוקד כוח כלכלי. אלא שבשום תורה מדעית לא מקובל להשתמש ביוצא-מן-הכלל כמעיד על הכלל, וכסותר את הסטטיסטיקה הרחבה.
זו מראה לנו שבשנות האלפיים, בתפקידי ניהול רגילים (ובוודאי שלא בכירים מהסוג שבבתי השקעות) ישנו ייצוג של כ-60% לאשכנזים ורק 30% למזרחים; בתפקידי צווארון כחול 40% למזרחים ו-20% לאשכנזים; בעוני, שיעור של פי-שלושה למזרחים מאשר לאשכנזים; ובשיעורי האבטלה, פי-חמישה.
ולמרות כל אלה, עדיין היה מעוז חבר לכאורה במועדון הנחשק של מי ש"עשו את זה". הדבר אינו מפתיע, בהתחשב בכך שהוא בא ממשפחה אמידה, גדל בסביבה אשכנזית פריבילגית, והצליח לנצח את הסטטיסטיקות הללו.
הוא הוכיח דווקא, שלמזרחים אין בעיה גנטית של נחשלות, אלא שלחברה הישראלית יש מחלה כרונית של ניחשול מזרחים ממגוון האפשרויות שהיו פתוחות בפניו של מעוז הילד והנער, ושבשילוב עם תכונות אישיות של אינטליגנציה וחריצות, הביאוהו לעמדה כה בכירה. אז כיצד, למרות מעמדו הרם, פוטר בהינף שיחת טלפון, כמו היה אחרון עובדי הקבלן בחברה?
חברים יש רק באגד
יורשה לי להציע כאן תזה חתרנית, המבקשת לטעון כי לא הייתה זו אקסלנס נשואה שטעתה בהתנהלותה הכוחנית והאנטי-דמוקרטית כלפי מעוז, אלא דווקא מעוז היה זה ש"טעה" בהתנהלותו כעובד שלה.
כיצד? שלמה מעוז "טעה" לחשוב, כי משנכנס למועדון הכלכלי היוקרתי, שאקסלנס-נשואה היא אחת מעמודי היסוד שלו, והמשיך והתקדם בו למשרת הפרשן הלאומי לענייני כלכלה, הריהו "חבר במועדון". לא רק זאת, כל מי שהיה מגיע למעמדו היה, מן הסתם, מעריך כי משהגיע לדרגת חברות כה מבוססת במועדון, יוכל לפעול במקצועיות המתבקשת, ולבקר את כלכלת השוק הישראלי על מגוון עיוותיה, כולל זה הנובע מהדרה על בסיס אתני של חלקים שלמים באוכלוסייה.
כך למשל, נושאי הקצאת קרקעות בצורה לא שוויונית בין קיבוצים ומושבים, המורכבים מאוכלוסייה אשכנזית בעיקרה, והקצאת שטחי-שיפוט מופרכים בצורתם ובקוטנם לעיירות הפיתוח המזרחיות והערביות, הם יסוד מרכזי ביצירת יחסי-הכוח הכלכליים בין אוכלוסיות שלמות במדינה. יתירה מכך, הן רלבנטיות לשנת 2012 עוד יותר משהיו בשנות ה-50.
מעוז "טעה" לא רק כשחשב שיוכל לדבר על דברים אלה בחופשיות. הוא "טעה" גם כשחשב שכל חדרי ה-VIP במועדון פתוחים בפניו. למשל, כשחשב שיוכל לחדור ללא בעיה את מגן האליטיזם של דירקטוריון בנק לאומי. כשלא צלח במשימתו זו, ציפה לאהדה מחבריו למועדון. קיווה כי יחזקו את ידיו, כמו שכל חבר מועדון מצפה ממי שהינם חבריו לדרך. אלא שחברים, כדבר המימרה השחוקה, יש כנראה רק באגד.
מתקבלים רק על-תנאי
הנה נקודה מעניינת להשוואה: אחד ממוקדי המאבק המזרחי כיום הוא, אי-הכנסתם של מזרחים למועדוני בילוי. העובדה שהמאבק מתקיים בעיקר שם, אינה משום שלא נותרו עוד זירות אחרות בהן מתקיימת האפליה, אלא שבמועדונים האפליה היא הבוטה ביותר.
הדרך להגשימה היא באי-הכנסה פנימה. המזרחים פשוט נותרים בחוץ, בעוד חבריהם האשכנזים מורשים להיכנס ולחגוג בפנים. לכן, קל יותר לזהותה, למשל, מאי-הכנסה למועדונים אחרים, יוקרתיים באמת, כמו שלל בתי-ספר תיכוניים אליהם מורשים מזרחים להיכנס, אבל מושמים בגטאות פנימיים של כיתות בעלות קרדיט אקדמי נמוך במיוחד. זיהוי האפליה חייב התמקדות במועדונים הפחות חשובים, מועדוני הבילוי.
המקרה של מעוז מאיר זווית חדשה בהבנת חוויית המועדונים הסגורים בפני מזרחים. גם כשהם "מוכנים" לקלוט לתוכם את מי שאינם חלק טבעי מהם, גם כשאותם חברים חדשים מקבלים את התג הנכסף של כניסה ישירה וללא סלקציה בפתח המועדון, הם עדיין מתקבלים רק כחברים על-תנאי. התנאי הוא שהם יוכיחו נאמנות טוטאלית לשיטה שקיבלה אותם, ולא יערערו על צדקתה. תנאי נוסף הוא שלא ינסו לבקש להם (בזכות) יותר משניתן להם (בחסד).
לא התקבלת לדירקטוריון בנק לאומי? תאמר תודה במקום זה על המקום שלך באקסלנס נשואה. אה, פוטרת משם? תאמר תודה למדינה על כל מה שנתנה לך, כפי שציוותה השרה לנדוור. אה, זו המדינה שכבר שישה עשורים נותנת הרבה-הרבה פחות למזרחים? טוב, למה להקשות? אתה הרי איש מבריק, פשוט תמצא משהו אחר להודות עליו.
הכותבת היא עו"ד וממייסדי המרכז המשפטי "תמורה" למניעת אפליה בישראל