התקשורת הישראלית מזמן אינה מגוייסת. היא גם לא צריכה להיות כזאת. תהליך ההתנתקות מהפטריוטיות הלך והתחזק במהלך השנים. ככל שההתרגשות מעצם הפיכתנו למדינה עצמאית הלכה ופחתה, כך גם דעך רצון ההתגייסות למענה. עיון בעתונות הישראלית מ-1948 ועד היום יוכיח זאת שחור על גבי לבן.
אבל, התנערות מאחריות לעובדי כפיים בישראל, כפי שראיתי במוצאי שבת, הטרידה אותי מאוד. בערוץ 2 הוקרנה כתבה על בורגנים ישראלים, שרוצים לשפץ את ביתם וטורחים לנסוע לסין ולקנות שם את כל המוצרים הדרושים להם, מאסלות ונברשות ועד שטיחים ואריחי קרמיקה. המרואיינים בכתבה ההיא לא התייחסו , אף לא במלה אחת, לעובדים בישראל המתפרנסים ממכירת שלל המוצרים הללו. מבחינתם, השורה האחרונה היא אך ורק כסף. אם הנסיעה, בתוספת שהות והקנייה כמובן, יותר זולה מרכישת מוצרים דומים בארץ, אז נוסעים לסין - ושכולם יקפצו.
אין לי חשבון עם האנשים הללו, למרות שלא הייתי רוצה לראות כדוגמתם לצידי במאבק אזרחי או בשירות צבאי. אגואיסטים יש מספיק בסביבתי. התקשורת, במקרה זה ערוץ 2, צריכה לעשות חשבון אחר לגמרי, ולו גם החשבון המעשי שלה עצמה. כי אם אכן הצרכנים הישראלים ינהרו החוצה, העסקים המקומיים יישארו ללא פרנסה והתוצאה המתבקשת תהיה גם פחות פרסום בערוץ המסחרי המשדר כתבה כזו.
התופעה - אם היא אכן קיימת, שכן בכתבה הוצגו מקרה בודד או שניים - הוצגה לפנינו ללא דבר ביקורת ולו גם קטן. לא נתנו שם את הדעת על השפעת תופעה כזאת על חיים חברתיים וכלכליים במולדת. דיבורים על כחול לבן ועבודה עברית הפכו אצלנו לסיסמאות עבר, שנזרקות לפח האשפה הלאומי.
אם הציגו בכתבה אריחים סיניים, איש לא ציין שבמפעל "נגב" בירוחם מתפרנסות מאות משפחות על תוצרת מקומית משובחת במחירים סבירים. הפועלים בירוחם לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם לטוס לסין ולרכוש לביתם מוצרים. גם ככה קיומם בנגב הרחוק אינו דומה לאורח חייהם של הבורגנים הישראלים החדשים, שקרמיקה תוצרת חוץ היא כנראה משאת נפשם.
התעשייה הישראלית אינה צריכה לבקש טובות. התוצרת המקומית משובחת, מחיריה סבירים, השירות והאחריות קרובים לבית. צריך רק לא לעודד את האגואיזם ההולך ופורח אצלנו. מזמן ויתרנו על מושגים כערבות הדדית - אבל מקום שבו הכל נמדד לפי הכסף, ואך ורק הכסף, הוא בעיני מקום מייאש, אולי אף מסוכן, כי מבטיח לי כי גם מחר הכסף עוד יהיה בכיסי? על גיוס תקשורתי ויתרתי מזמן, אבל קצת רגש אפשר עוד לבקש?