כ-26%, למעלה מרבע ממשקי הבית בישראל, גרים בשכירות: צעירים, מבוגרים, סטודנטים, משפחות, בכל הארץ, מכל שכבות האוכלוסייה ובכל גיל. 553 אלף משקי בית שילמו שכר דירה בשנת 2009, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. חמישית מתוכם, 121 אלף, מהעשירון התחתון וכמחצית בעשירונים השני ועד השישי. אך למעלה מ-106 אלף שוכרים הם מהעשירונים השביעי, השמיני והתשיעי ביחד, ו-22 אלף שייכים לעשירון העליון, המבוסס כלכלית.
מחיר דירה ממוצע בישראל (1.08 מיליון שקל, על-פי הלמ"ס), שכדי לקנותה צריך 400 אלף שקל הון עצמי, מאפשר למעט אנשים בתחילת דרכם להיות בעלי דירה, וברור לכל שרבים נאלצים לשכור בדיוק מסיבה זו. אך יש השוכרים כי החליטו שלא להשתעבד לארבעה קירות - הם מעדיפים להשקיע את ממונם באפיקים אחרים; יש כאלה שבבעלותם דירה, הם משכירים אותה - ושוכרים בעצמם דירה אחרת; ויש אנשים שעקרונית לא רוצים להתחייב, ומעדיפים לקום ולעזוב לדירה אחרת או לעיר אחרת כשמתחשק להם; פנסיונרים שמכרו בית גדול וכעת משהקן התרוקן הם שוכרים דירה צנועה, ועוד כהנה וכהנה.
אגב, לפי נתוני משרד השיכון, מאז 2005, עלו מחירי הדירות בשיעור 17% מעבר לעלייה בשכר הדירה, מה שהקטין את התשואה מהשכרת דירות. זאת ועוד, מאז 2005 עלו המחירים ב-43% יותר משיעור עליית השכר הממוצע במשק (עד אמצע 2008 היו השיעורים דומים), כך שכעת "קשה משמעותית לרכוש דירה", כמו שנכתב בדוח משרד השיכון שפורסם לאחרונה.
בישראל נדרשות כיום בין 126 משכורות ל-192 משכורות על מנת לרכוש דירה, תלוי בגודלה ובגילה, כמובן. ב-2007, נדרשנו ל-88 משכורות כדי לקנות דירת שני חדרים מיד שנייה ול-158 משכורות לדירת 5 חדרים, על-פי נתוני משרד השיכון. כך או כך, מן הנתונים עולה שבתוך שנים ספורות נדרשו הישראלים להוסיף כ-30 משכורות כדי להפוך לבעלי בית.
מעניין לציין, כי על אף הקושי לרכוש דירת מגורים, רבים משוכרי הדירות שעימם שוחחנו מאמינים מאד בנדל"ן; לחלקם יש דירה ואף כמה דירות אותן הם משכירים, חלקם משקיעים בנדל"ן בחו"ל וכיוצא בזה. במילים אחרות: רבים מעדיפים לגור דווקא בדירה שאינה בבעלותם - מסיבות גאוגרפיות, משפחתיות ואחרות - ולהשכיר את הדירות שבבעלותם.
בחודשים האחרונים פגשנו לא מעט שוכרים מרצון, שוכרי דירות "אידאולוגיים", אם תרצו, שחיים בשכירות שלא מכורח. כמה מהם אף פתחו בפנינו את דלת ביתם וסיפקו הסבר - או משנה סדורה של ממש - מדוע עדיף לשכור דירה למגורים.
ד"ר עו"ד הנריק רוסטוביץ, 65, מתגורר בדירת 4 חד' בר"ג
הוא עו"ד ידוע בתחום המקרקעין ויש לו דוקטורט בשיווק נדל"ן, אבל ד"ר הנריק רוסטוביץ גר בשכירות שנים רבות - ומבחירה. ולא סתם בחירה, יש לו משנה סדורה מדוע זה יותר משתלם.
"במשך 20 שנה גרתי עם משפחתי באותו בית ושילמתי שכירות לאותו בעל בית בסדר גודל שהגיע לשיעור 2.5% לשנה מערכו", מספר רוסטוביץ. "הריבית על הלוואות לדיור ב-20 השנים הללו, נעה סביב 6% לשנה. יוצא שאם הבנק ביקש ממני 6% על הכסף שלו ובעלת הבית שלי בקשה ממני 2.5% על הכסף שלה, היא היתה יותר זולה ב-3.5% מהבנק. 3.5% כפול 20 שנה, זה לא 70%. זה כמעט 100%, כי זה ריבית על ריבית במשך 20 שנה. במילים אחרות, במשך שנות השכירות האלה חסכתי כסף לבית בערך זהה לזה ששכרתי".
- ומה אתה עושה בכסף?
"אני בעד השקעה בדירות, בנדל"ן עסקי ובקרקעות. כן כדאי לקנות דירה, אבל לא כדאי לגור בה. אם, למשל, גרים בבית ששווה 6 מיליון שקל, אפשר לממן אותו בהון עצמי בגובה 3 מיליון שקל וליטול משכנתא. אבל אם רוכשים ב-3 מיליון השקל הללו שלוש דירות בשווי מיליון שקל, או ארבע דירות בשווי 750 אלף, מקבלים שכירות כפולה מזו שמשלמים".
איך הוא עושה זאת? רוסטוביץ, המתגורר כיום בנפרד מאשתו בדירת 4 חדרים שכורה ברמת גן, משלם בשנה שכר דירה בגובה 54 אלף שקל (4,500 שקל לחודש). אם יש לו שתי דירות להשכרה שערכן 3 מיליון והן משיאות 4% בשנה, הן מכניסות 120 אלף שקל בשנה (לדוגמה: 5,000 שקל לחודש כפול שתי דירות).
רוסטוביץ מאמין שהשאיפה הישראלית לרכוש דירה, כבר מגיל צעיר, היא אסון כלכלי וחברתי. "הטרגדיה מתחילה כשזוג צעיר רוצה לקנות דירה", הוא אומר. "אם ההורים עשירים ורק צריכים לחתום על צ'ק, אז זה נורא נחמד שלזוג הצעיר יש דיור חינם, שמישהו אחר טרח בשבילו ועבד בשבילו. אבל זה לא קורה הרבה. מה שקורה לרוב הוא שהזוג הצעיר רוכש דירה קטנה וזולה, שגודלה ומיקומה אינם מושפעים מהצרכים שלהם, אלא מהיכולת המצומצמת שלהם. התוצאה הרסנית... הם צריכים את הכסף כדי לשלם את החוב עוד 25 שנה, כשכבר לא יהיו זוג צעיר. והם רבים על כל שקל שלדעת אחד מהם השני הוציא שלא לצורך. ככה לא בונים זוגיות.
"הזוג הזה מבלה שעתיים ביום הלוך ושעתיים ביום חזור בנסיעות לעבודה וממנה. כשייוולדו ילדים, הדירה קטנה מדי, והם יגורו בסיר לחץ, כשהם מסיימים את המשכנתא, הם עושים את השגיאה הנפוצה - מוכרים וקונים דירה גדולה יותר וקצת יותר קרובה, וחוזרים ללחץ. כלומר, ממשיכים בשיעבוד עד גיל הזהב בשביל דירה בטאבו".
בשלב שבו עוזבים הילדים, "נשאר זוג מבוגר בדירה גדולה ומיותרת", אומר רוסטוביץ. "זה הסנאריו של מעמד הביניים הגבוה - בני זוג זקנים גרים בקוטג' 250 מ"ר שכל החיים עבדו בשבילו, והמשפחה כבר לא נהנית מזה, כי הילדים הולכים לגור בדירות חדר באלנבי".
משפחת מרודי: דירת 110 מ"ר בשכונת צהלה בת"א; שכ"ד - 5,700 שקל לחודש
חייה של משפחת מרודי סובבים סביב נדל"ן: אורן מרודי הוא בעל סוכנות תיווך, ואשתו מירב דקל-מרודי אדריכלית ומעצבת פנים. ביחד, הם רוכשים דירות, משפצים ומשדרגים אותן, ואז משכירים. לחוד, מירב מעצבת דירות ומשרדים ואורן מתווך בעסקאות נדל"ן בעיקר בשכונת צהלה וסביבותיה. כך שבארוחת הערב המשפחתית קשה שלא לדבר על נדל"ן.
המשפחה, שני הורים ושתי בנות, מתגוררת בדירה שכורה ברמות צהלה שבצפון-מזרח תל אביב. במקביל, משכירים בני הזוג מרודי שתי דירות: האחת, בשכונת הדר יוסף בתל אביב, והשנייה ברמת גן.
לדברי אורן מרודי, שכר הדירה משתי הדירות, ב-3.5% תשואה בשנה, מכסה את שכר הדירה שלו ואת המשכנתאות שנטל.
- מה אתה, כמתווך, ממליץ לצעירים?
"אני רואה הורים דוחפים את הילדים לקנות, כי זה בטחון וחבל על הכסף שהולך לשכר דירה. אני לא קניתי דירה שהתחתנתי, אבל לי יש נכסים. אם לא היה לי כלום, הייתי דוחף את עצמי לקנות. חובה לקנות דירה, גם אם לא גרים בה".
משפחת דנציגר: שוכרים דירות 20 שנה, הוציאו כבר כמיליון שקל על שכירות
מיליון שקל - זהו הסכום ששילמו עו"ד מיכל עורקבי וד"ר עודד דנציגר על שכר דירה ב-20 השנה האחרונות. סכום מכובד מאד, לכל הדעות - שמספיק כדי לקנות דירה ממוצעת בישראל. אך משפחת דנציגר לא מסתכלת אחורה בחרטה. להיפך.
"אני מאד מאד אוהבת לעבור דירות, אני אוהבת להגיע למקום חדש ולסדר הכל, לעשות מהמקום בית. זה מאד מאד מרגש אותי", אומרת עורקבי, שעברה דירה עשר פעמים בתוך שני עשורים.
- לרוב האנשים זה נשמע כמו סיוט לוגיסטי.
"אני אוהבת את החופש לזוז. אני יכולה להחליט שאני עוברת לעיר אחרת מחר. אינני רוצה להיות כבולה. היה לנו הון עצמי נכבד לקניית דירה, אבל אני מעולם לא רציתי לשעבד את עצמי, אני לא מאמינה בלהשתעבד לארבעה קירות".
בשנת 2006, אחרי שכבר גרו בחמש דירות שכורות בחיפה, ארבע דירות שכורות בתל אביב, ודירה אחת בשכונת חרוזים ברמת גן, חסכו בני הזוג מספיק כסף כדי לרכוש דירה עם משכנתא לא מכבידה.
"כשנולד בננו הבכור, אמרתי לעודד, 'די. צריך לקנות דירה'", אומרת עורקבי. "בסוף קנינו דירה רק כשבתנו נולדה. 14 שנים עברו עד שקנינו דירה, וגם אחרי שקנינו אותה, המשכנו לגור בשכירות.
"זה היה צעד כלכלי נבון מבחינתנו. עם שני ילדים, הבנו שלא נצליח לחסוך יותר כסף מעבר להון העצמי שצברנו, אז החלטנו להשקיע אותו בדירה. ולא לקחנו משכנתא מטורפת כי היה לנו הון התחלתי יפה. אני לא הסכמתי להיחנק ל-15 שנה, פרסתי את ההחזרים ל-20 שנה. אם הייתי יורשת מחר מיליון שקל, הייתי קונה דירה ומשכירה אותה; אני לא מבינה בבורסה, הלוואי שהייתי מבינה".
- זה כאב ראש להיות משכירה ושוכרת. לא יותר פשוט לקנות דירה ולגור בה?
"לא הצלחתי לקנות לעצמי את הבית שממש רציתי. לו היה לי הכסף, הייתי קונה את בית חלומותיי. אבל אני לא מוכנה להיכנס להתחייבויות מטורפות על דירות יקרות, כמו שרואים בתכנית של אלון גל. אני רוצה לחיות, אני רוצה לקחת את הילדים לחו"ל בקיץ, אני רוצה לבלות בסוף שבוע - אני לא רוצה כלוב מזהב".
אבירן ארדיטי: "הילדים? שיעבדו"
כשאבירן ארדיטי התחתן, הוא לא קנה דירה אחת, אלא שלוש. ועוד באילת. "היו לי שתי אופציות: לגור בדירה קטנה ורחוקה מהמרכז עם משכנתא, או לקנות דירה להשקעה", אומר ארדיטי, מבעלי חברת "פרקט חן" שבמושב רשפון. "כך, בשנת 1996 קניתי שלוש יחידות דיור צמודות באילת והשכרתי אותן ב-4,500 שקל לחודש. זה כיסה לי את המשכנתא, החשבונות וחלק משכר הדירה ששילמתי בתל אביב".
- איך מנהלים שלושה נכסים ממרחק?
"זה כאב ראש לא קטן, זו אוכלוסיה לא נעימה, וזה בשלט רחוק. אני ואשתי היינו יורדים לאילת בסופ"ש לראות מה העניינים. לפני שנה מכרתי את הדירות. כלכלית, זו היתה עסקה בסדר. ניהולית, זה היה קשה".
עד להולדת בתם הבכורה, גרה משפחת ארדיטי בשכירות בתל אביב; לפני עשר שנים עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת נווה סביון באור יהודה.
- יותר מעשור אתה 'זורק' כסף על שכירות.
"למה זורק? עשיתי קורס נדל"ן אצל איש שגר בשכירות אבל יש לו עשרות נכסים. ככה, אם רוצים לגור בוילה בקיסריה שעולה 15 מיליון שקל, אפשר לשכור אותה ב-20 אלף שקל לחודש בעזרת ההכנסות מהנכסים שמשכירים. זה אחלה לעבור דירה כל שנתיים-שלוש, זורקים המון דברים שלא צריך. זה לא כאב ראש; בבוקר הילדים הולכים לבית הספר ובצהריים הם חוזרים לדירה אחרת".
- ומה משאירים לילדים?
"הילדים? שיעבדו".
יניב בן חיים: "מלונה פלוס חניה, זה לא הסטייל שלי"
כמו רבים וטובים מבני העיר ראשון לציון, רכש לפני שלוש שנים יניב בן חיים דירה בבאר יעקב הסמוכה, שהציעה דירות חדשות מקבלן במחירים נמוכים בהשוואה לשכנה שממערב. אלא שבן חיים לא השתקע בבאר יעקב; הוא דווקא גר בשכירות בשכונת נווה ים שבראשון לציון.
"נולדתי בראשון לציון ואני גר בה לסירוגין מגיל אפס", אומר בן חיים. "מיד לאחר רכישתה השכרתי את הדירה בבאר יעקב; לא קשה למצוא שוכרים, יש מי שרוצה לגור ברמה גבוהה אך בתשלום יחסית נמוך - 4,100 שקל לחודש".
- מדוע אינך גר בדירה?
"ראשית, אין לי צורך בדירת 4 חדרים; אני גרוש עם ילד אחד ושלושה חדרים זה מספיק לי. שנית, יש יתרון לשכונה חדשה כמו תלמי מנשה, אבל גם חסרון - לגור שנתיים באתר בנייה זה לא נעים. הדירה הזו נקנתה מתוך גישה עסקית למטרות השקעה, וכל עוד זה נוח, התשואה היא טובה, והמחירים יעלו, אמשיך להשכיר אותה. קניתי את הדירה בקצת פחות ממיליון שקל והיום היא שווה 1.4 מיליון שקל. אני לא מתכוון למכור אותה עכשיו ו'לעשות אקזיט'. זו עיר בתנופה ואני לא מאמין שהמחירים ירדו".
בן חיים, מהנדס מחשבים במקצועו, גר בתל אביב בשכירות לתקופה מסוימת, עד שחזר לאחרונה לכור מחצבתו. "פה אני גר בדירת 3 חדרים חדשה יחסית, בשכונה מאד שקטה ומטופחת ובאזור נגיש לכל הקניונים, לכניסה לעיר, לאיילון ולכביש 4", אומר בן חיים. "אני נהנה מאיכות החיים שאני מחפש ואני משלם 4,000 שקל לחודש. בתל אביב במחיר הזה אפשר לשכור מלונה פלוס חניה בערך. זה לא הסטייל שלי", אומר בן חיים.
*** הידיעה המלאה - במהדורה המודפסת של "גלובס"
