קראתי בעיון את מאמרו של עורך מוסף הנדל"ן של גלובס, דרור מרמור, בעניין הרפורמה בחוק התכנון והבנייה ("הפנטזיה הנדל"נית של בנימין נתניהו ושרית דנה") ובעצם הייתי צריך לשמוח. מכיוון שכשקם העורך של מוסף הנדל"ן של גלובס ובמאמר ארוך ומפורט נוקט עמדה ברורה בדבר האיום הגדול על מערכת התכנון של מה שמכונה "רפורמת המרפסות", הרי שיש בכך רוח גבית חשובה למאבקם של חברי ושלי, המשוכנעים כי הרפורמה המוצעת רעה לישראל, רעה למערכת התכנון, וכפי שהתבטאה בכנס גלובס נדל"ן האחרון הגב' מרים פיירברג, ראש העיר הדינמית של עיריית נתניה, הרי שאם לפני הרפורמה המוצעת היה קשה לסגור מרפסת - לאחריה לא ניתן יהיה לבנות בלטה.
הייתי צריך לשמוח, אבל אין לי שמחה בלב. רק עצב ודאגה. כמי שמלווה הליכי תכנון עשרות בשנים ושותף להתארגנות, שאם נחבר את שנות הניסיון של חבריה בתחומי התכנון והבנייה נגיע למאות ואולי גם אלפים של שנים, אנו רואים את האש מלחכת בפאתי בית התכנון, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
אני עצוב ומודאג מכיוון שככל שאני קרב יותר להליכי החקיקה אני מגלה, מצידו האחד של המטבע, פוליטיקאים שהרימו ידיים מראש, וכל רצונם הינו לרצות את ראש הממשלה, למרות שברור לי שברור להם כי כוונתו הרצויה הניבה מה שדרור מרמור מכנה "רכב מעבדה מפלצתי". פרופסור אמנון רובינשטיין קרא להצעת הרפורמה "מפלצת משפטית" וזו נזקה יעלה בהרבה על תועלתה.
אני עצוב ומודאג מכיוון שמצידו השני של המטבע (אולי בעצם זה אותו צד) אני מגלה נבחרי ציבור, שהידע שלהם בחוק החדש שואף, לעיתים, לאפס ולמרות זאת ברור לי שהם ירשו לעצמם להצביע ולתמוך בו.
אני עצוב ומודאג מכיוון שבחוק החדש הוכנסו, בין מאות סעיפיו, גם שינויים רדיקליים בעניינים עקרוניים, כמו תפיסה חדשה של היטל ההשבחה, תפיסה חדשה של זכות הפיצוי בגין פגיעה מתכנית (תוך צמצום אמיתי של זכות התביעה), תפיסה חדשה של פיצוי בגין הפקעות מקרקעין ועוד - וכל הנושאים האלה לא זכו לדיון ציבורי ראוי, מכיוון שכמו בחוק ההסדרים הרי שמרוב עצים לא ניתן לדון ברצינות בכל נושא בנפרד כראוי וכמתחייב.
אני עצוב ומודאג מכיוון שאני רואה כיצד ראש הממשלה ממשיך לתמוך בחוק המוצע, למרות שאני משוכנע כי לו היה מקבל הסבר ראוי ואובייקטיבי היה מבין שכך לא עושים רפורמה.
ולסיום - דרור מרמור "האשים" את חברי ואותי, כי אלו שטוענים שכדי "לתקן פנצ'ר לא צריך להמציא את הגלגל" הם אלו שמקטרים כבר שנים שחוק התכנון והבנייה הקיים הוא טרנטה מקרטעת. על מנת לשים דברים על דיוקם אני ורבים מחברי למאבק, לדעתי רובם, לא טענו ואיננו טוענים כנגד החוק הקיים אלא בעיקר כנגד יישומו. מה לדבר חקיקה כזה או אחר אם במחוז המרכז, למשל, לא קודמו תכניות רבות, מכיוון שבמשך חודשים לא הסכין משרד הפנים למנות שמאי לוועדה המחוזית שם. דוגמא נוספת, במשך חודשים המתנו למינוי של ראש מנהל התכנון (שהוא בעצם תפקיד הרמטכ"ל של מערכת התכנון) עד שסוף סוף מונתה הגב' בינת שוורץ. ויכולתי להמשיך בעשרות ומאות דוגמאות על מחסור בבודקי תכניות ועל מחדלים של תקצוב ומנויים עד קצה הגיליון.
כאן לדעתנו שורש הבעיה וזאת לא פותרים על ידי מהפכים בחקיקה.
אין ספק שיש גם מה לשפר בחוק הנוכחי. במשך השנים נעשו בו שיפורים רבים, וראוי שייעשו עוד - אבל הכל תוך מחשבה תחילה, דיון ציבורי ראוי, עריכת "פיילוטים" טרם יישום כולל ועוד.
הבאת גרסת בטא של "רכב מעבדה מפלצתי" איננה הפתרון החליפי.
אבל, נניח כי חטאנו. החשוב כרגע הוא להציל את המערכת ולא לחפש את האשמים. ואם מאמרו המאלף של מר מרמור יתרום עוד נדבך להצלת המערכת, הרי שזכה הוא, וזכה עיתונו וזכינו כולנו.
הכותב הוא בעל משרד העוסק בדיני התכנון והבנייה מזה 30 שנה.