בשבוע שעבר יצאה לדרך בברצלונה אחת מהמהפכות המשמעותיות בכדורסל האירופי. הנהלת היורוליג הודיעה כי היא מאמצת מודל כלכלי דומה לזה שהנהיג מישל פלאטיני בכדורגל, משהו בסגנון הפייננשל פייר-פליי. הרעיון הוא שהחל מעוד שתי עונות קבוצות יצטרכו לחיות פחות או יותר לפי ההכנסות שלהן, ולמעשה לא נוכל לראות יותר תופעות כמו צסק"א מוסקבה שמפעילה קבוצה בתקציב של 35 מיליון אירו, בזמן שההכנסות הטבעיות שלה אפילו לא מגרדות 10 מיליון. הדבר נכון גם לאולימפיאקוס ופנאתינייקוס, שהבעלים שלהן פוצצו את הכיס הפרטי והפסידו כל אחד סכומים שחצו רף של 100 מיליון אירו כל אחד. כשברצלונה פרסמה את הדוחות של עונת 2010/11, התברר שהקבוצה פעלה בתקציב של 34 מיליון אירו, למרות שההכנסות הטבעיות שלה הסתכמו בקושי ב-7 מיליון אירו.
אבל משום מה המהפכה הגדולה בקושי זכתה לאזכורים בתקשורת. למה? כי אף אחד לא ממש מאמין שהכדורסל האירופי יכול לפעול ככה. אף אחד גם לא באמת רוצה שצסק"א, פנאתינייקוס, אולימפיאקוס, ברצלונה או ריאל מדריד יבריחו מכאן את כל הכוכבים הגדולים לטובת סגלים רזים ולא נוצצים שאף אחד לא ירצה לראות.
החודשיים הראשונים של עונת 2011/12 שהחלו עם השביתה ב-NBA הראו שהכסף שמפוזר ביורוליג, כסף שמממומן ברובו המוחלט על-ידי פטרונים ובעלי הון, הוא הסיכוי היחיד של אירופה ליהנות מכוכבים גדולים. באיטליה האולמות התמלאו ובעלי הון מצאו שוב את הכסף כדי לממן קבוצות יקרות. צסק"א בנתה קבוצת NBA עם שחקנים שקיבלו מיליון דולר בחודש ודאגה שיישארו גם אחרי שהסתיימה השביתה. הפטרונים ששפכו כסף ברוסיה, יוון ועכשיו גם בטורקיה הם הסיבה היחידה לכך שבחמש השנים האחרונות שחקנים נמנעו מללכת לארה"ב, ולמעלה מ-50 שחקני NBA באו לשחקן ביורוליג.
ממה בעצם נולד הרעיון הזה ביורוליג? בעיקר בגלל מה שקרה לפנאתינייקוס ואולימפיאקוס, וחשש של היורוליג שבעלים של מועדונים מובילים לא יוכלו לשרוד לאורך זמן, ויחליטו לפרק את העסק.
אבל הניסיון לקחת את המודל של הכדורגל וליישם אותו על הכדורסל הוא בבחינת להתעלם מהמציאות. הכדורסל לא מספיק פופולרי ברוב אירופה כדי למשוך קהל, או כסף מטלוויזיה. הוא צריך שמות. שמות אפשר למשוך רק עם כסף. כסף שחור גם טוב. ליורוליג אין שום מודל כלכלי למשוך בעלי הון - ארגון שמציע בונוס של 500 אלף אירו לקבוצה שזוכה בתואר אחרי עונה מתישה, צריך לברך בידיים פתוחות כל בעל הון שמוכן לממן מכיסו את הקשקוש הזה.
***
אם מסתכלים על העונה הנוכחית של מכבי ת"א, אז עד עכשיו במבחן התוצאה הכל בסדר: הקבוצה עומדת באותה נקודה בדיוק שהיתה בשנה שעברה. גם אז היא העפילה להצלבה בלי יתרון הביתיות, ועברה יריבה קשה בדמות קאחה לבוראל. אבל אם נכנסים לעומק ומחפשים את ההבדלים, אי אפשר בכלל להשוות בין שתי העונות האלו. מכבי של השנה היא תחנת רכבת, קבוצה בכאוס, קבוצה שגם אחרי יותר מ-60 משחקים עדיין למאמן שלה אין שום כיוון ברור לגבי הסגל שצריך להיות על המגרש.
הנה כמה פרטים שיכולים להסביר את העניין: ב-16 משחקים בלבד ביורוליג, דייויד בלאט השתמש ב-231 הרכבים שונים (!). יותר מכל קבוצה אחרת העונה ביורוליג בהפרש משמעותי. כהשוואה, פנאתינייקוס, היריבה של מכבי בהצלבה, שהיא קבוצה עם המון רוטציה ושינויים, השתמשה ב-154 הרכבים שונים העונה. בכל העונה שעברה ביחד השתמש בלאט ב-145 הרכבים שונים. הכל היה מאוד ברור. במלים אחרות, בכל 2:46 דקות העונה היתה על המגרש קומבינציה שונה של שחקנים.
בלאט גם התקשה העונה למצוא הרכב אופטימלי שירוץ הרבה דקות ביחד. ההתערבות שלו בנעשה על המגרש ובחילופים התכופים, שנדמה שפחתה משמעותית בעונה שעברה, חזרה לשיא בעונה הנוכחית. ההרכב שקיבל הכי הרבה שעות מנוע ביחד העונה כלל את אוחיון, לנגפורד, דווין סמית, בלו, ושחורציאניטיס. כמה הרבה? 17 דקות בלבד. כלומר, ההרכב שבלאט האמין בו הכי הרבה במהלך העונה שיחק ביחד 2.6% מהזמן. אם מפרקים את זה לכמות התקפות, אז החבורה הזאת קיבלה 35 התקפות בלבד ביחד במהלך העונה כולה.
בעונה שעברה היתה לבלאט חמישייה מאוד ברורה: פארגו, פרקינס, אידסון, שחורציאניטיס וליאור אליהו שרצה במהלך העונה כולה 136 דקות, ובסך הכל החמישה האלו נכחו ב-16% מהזמן הכולל של הקבוצה על המגרש.
גם בטופ-16 המשיך בלאט לחפש את הסגל שלו, עם לא פחות מ-80 חמישיות שונות. בזמן שלפנאתינייקוס יש 7 הרכבים שונים שרצו על המגרש העונה יותר מ-20 דקות ביחד, לבלאט נכון לתחילת ההצלבה אין אפילו חמישייה אחת כזאת (למען האמת יש: אבל היא כוללת את ג'ורדן פרמאר, שכבר מזמן לא נמצא כאן).
מכבי השתנתה גם בסגנון המשחק שלה העונה. מה שיכול להעיד על כך שבלאט נאלץ לשנות את התבנית והסגנון, לפי השחקנים שיש לו בידיים: בטופ-16 בעונה שעברה למכבי היו בכל משחק 7 התקפות יותר (77 התקפות לעומת 70 השנה) בזכות הלחץ שהפעילה על היריב, מה ששינה לחלוטין את האופי שלה - מקבוצה התקפית שקולעת 85 נקודות בטופ-16, היא הפכה לקבוצה מתוסבכת, איטית, שקולעת 71 בלבד.
הבשורות הרעות מבחינתה של מכבי ת"א: גם פנאתינייקוס עברה שינויים כאלו ואחרים בסגל, אבל כל אלו לא השפיעו כהוא זה על המאמן שלה ועל תבנית המשחק וקצב המשחק - הקבוצה ששיחקה 69 התקפות במשחק בטופ-16 בעונה שעברה משחקית היום 70 התקפות וקולעת פחות או יותר אותו דבר. בעונה שעברה הסגנון הזה והקצב הזה הספיקו לה בשביל למחוץ את מכבי בגמר הפיינל-פור.