אנחנו מתבשרים הבוקר על ביטול הבחירות לכנסת, שתוכננו להתקיים בעוד מספר חודשים, ועל הצטרפותה של מפלגת "קדימה" לממשלת אחדות. יש לברך על כך, נוכח ההחלטה לשנות את שיטת הממשל בבחירות הבאות. הליכה לבחירות בחודשים הקרובים בשיטה הקיימת לא היתה מביאה לפתרון ולהכרעה בבעיות היסוד או בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית, אשר בשמם הכריזו על ההליכה לבחירות מלכתחילה. יש טעם ללכת לבחירות חדשות, אך ורק אם הן תיערכנה לפי שיטה חדשה, שתביא לשינוי מהותי בהתנהלות הפוליטית.
מדינת ישראל ניצבת בפני בעיות קשות. רובן - תוצר של גורמים מעבר לשליטתנו. אבל בעיה מרכזית אחת, בעיית שיטת הממשל שלנו, היא יציר כפינו.
שיטת הבחירות היחסית הנוהגת היום, הצמיחה 12 ויותר מפלגות בכנסת. בקואליציה, עד להצטרפות קדימה, היו שותפות 6 מפלגות וכרבע מחברי הכנסת מכהנים כשרים בממשלה.
חוסר היציבות הוא תופעת יסוד
מה קורה במצב דברים זה? הממשלה הקואליציונית מגשרת בקושי על חילוקי-הדעות בין ששת הגופים המרכיבים אותה. חוסר היציבות הוא תופעת יסוד. ממשלה בישראל שורדת בממוצע 23 חודשים. שר מכהן בתפקידו בממוצע 18 חודשים, ולכן אינו יכול להשלים תכנון ולא לבצע אותו. התוצאה: אסטרטגיה של יחסי-ציבור באה במקום אסטרטגיה תכנונית ומדיניות ביצוע. הפקידים, היודעים שזמנו של כל שר קצוב, אינם מזדרזים להשקיע מאמץ ביישום רעיונות השר החדש. יזמים, הפעילים ברצף בין כהונת שרים, מתקשים לדעת מה המדיניות, ומכאן הקושי לגבש אופק תכנוני.
הבעיה המרכזית בישראל היא המשילות. ראש מפלגה גדולה זוכה לאמון בבחירות על בסיס תוכנית פעולה ומדיניות שהוא מציג. במשא-ומתן הקואליציוני עם חמישה שותפים הוא נאלץ לוותר על חלק משמעותי מיעדיו ולאמץ דרישות שהן זרות להשקפת עולמו. המפלגות הסקטוריאליות קיימות כדי להיטיב עם מצביעיהן. נאלצים להיכנע להן. התוצאה: פגיעה בצדק החברתי, בשוויון הזדמנויות, בח*ירות ובשירותים לכלל האוכלוסייה.
הבעיה היא לא רק בהסכמים הקואליציוניים ובדרישות החדשות לבקרים, הבעיה מוחמרת משום שהכוח השלטוני מבוזר. כל השותפות הקואליציוניות מתחלקות בשלל. תפקידי שרים ניתנים ליריבים פוליטיים, השותפים בממשלה, והם ינצלו אותם כדי להגביר את כוח מפלגתם. כך מתחזקים העיוותים והשיטה מנציחה את עצמה.
בנוסף, ראש הממשלה חייב לספק שלל ותפקידי שרים גם לחברי מפלגתו. התוצאה: ממשלות מנופחות, הוצאות מיותרות, ובעיקר צורת פעולה אנכית. נושא אחרון זה חשוב ומחייב הסבר. העולם מאופיין היום בשינויים מהירים - שינויים טכנולוגיים, כלכליים וגיאו-פוליטיים. כל אלה מתרחשים על רקע של חברה ישראלית הטרוגנית עם אתגרי ענק. כדי להתמודד עם האתגרים חייבים להתקיים יכולת תגובה מהירה, ידע מקצועי ובעיקר עבודת צוות בינתחומית. הבעיה היא, שהשרים אינם אנשי מקצוע והם גם שומרים בקנאות על סמכותם הייחודית. התוצאה היא, שבמקום פעילות רוחבית של שיתוף אנחנו מקבלים ממגורות אנכיות של הסתגרות. יש שורה ארוכה של תוכניות לאומיות התקועות בשל השיטה השלטונית הביזנטינית שלנו. לא צריך לכן להתפלא שיותר מ-70% מהחלטות הממשלה אינן מיושמות.
רמות תחמון וחוסר לויאליות
בכל מסכת הדברים הזו מצבו של ראש הממשלה בעייתי. בכל רגע עלול המתווה הקואליציוני להיפרם. שותף קואליציוני כלשהו עלול להצטרף לאופוזיציה וליצור ממשלה אלטרנטיבית או להוביל לפיזור הכנסת. גם בנוגע לחברי מפלגתו, שחלקם מעוניינים לרשת אותו, חייב ראש הממשלה לחזר אחריהם ולשמר את נאמנותם. ברמות התחמון וחוסר הלויאליות בפוליטיקה הישראלית, נאלץ ראש הממשלה לגונן על גבו, ודומה שללא מידה של פרנויה פעילה הוא לא יוכל לשרוד. בתנאים כאלה קשה להשקיע זמן בעבודת חשיבה ומטה, לתכנן ולנהל מדינה מורכבת וקשה כשלנו.
מה צריך לעשות?
התשובה המתבקשת: להקטין את מספר המפלגות ולהמריץ היווצרות מפלגות גדולות, כך שדי יהיה בשתי מפלגות כדי להשיג רוב בכנסת. חשוב להחדיר אלמנט של בחירות אזוריות כדי שיהיו לנו נציגים מזוהים מהאזור שעמהם נוכל לתקשר, ובעיקר - שומה עלינו לחזק את היציבות והמשילות.
איך עושים זאת?
אתייחס כאן רק לעקרונות היסוד. בארץ החל להתגבש קונצנזוס לגבי התיקון הראוי. התוכנית שגובשה במרכז הבינתחומי, בעקבות הצעות ועדת מגידור, ואומצה על-ידי עמותת "יש סיכוי" בראשות מאיר דגן, מתייחסת לשני עיקרים: שינוי בשיטת הבחירות לכנסת וחיזוק יכולת הניהול של ראש הממשלה.
העלאת אחוז החסימה
הבחירות לכנסת יתקיימו בשני מישורים: 60 חברי-כנסת ייבחרו בשיטה היחסית הנוהגת כיום תוך העלאת אחוז החסימה ל-3%. 60 חברי-כנסת ייבחרו בבחירות אזוריות ב-17 הנפות המנהליות הקיימות היום. בכל נפה או אזור ייבחרו מספר חברי-כנסת בהתאם למספר היחסי של בעלי זכות הבחירה באזור, לעומת כלל בעלי זכות הבחירה בארץ. בסימולציות שעשינו, על-פי תוצאות הבחירות בשנים האחרונות, הסתבר שכוח המפלגות הגדולות עולה, יש סיכוי להקטנת מספר המפלגות בשליש, וניתן יהיה להרכיב קואליציה על-ידי שתי מפלגות בלבד. נציגות אזורית בכנסת עשויה לחזק את הקשר בין הנבחרים לבוחרים ולתרום לתחושה של דמוקרטיה פעילה.
החלק השני הוא חיזוק הרשות המבצעת. ראש הממשלה יהיה ראש המפלגה הגדולה ביותר, ובלבד שמפלגתו זכתה ב-40 מושבי כנסת. ראש הממשלה שנבחר ירכיב את ממשלתו ויתחיל מיד בעבודתו לאחר הבחירות ללא צורך בהצבעת אמון בכנסת. כך, המשחק הקואליציוני יאבד משמעותית מכוחו. הכנסת לא תוכל לפזר את עצמה או להצביע אי-אמון בראש הממשלה אלא ברוב של 73 ח"כים. התוצאה: יהיה קשה להדיח את ראש הממשלה, ואם זה יקרה בנסיבות קיצוניות - לא תקום ממשלה אלטרנטיבית, אלא ייערכו בחירות חדשות. המגמה היא שראש הממשלה יוכל להקדיש יותר זמן לניהול הרשות המבצעת מאשר לעסוק בפוליטיקה של הישרדות.
אם אף מפלגה לא תגיע ל-40 ח"כים, ייערך סיבוב בחירות שני ואישי בין שני ראשי המפלגות הגדולות, והמנצח יהיה ראש הממשלה, ובידיו יהיו הסמכויות שצוינו. ראש הממשלה יהיה רשאי לפטר שרים ולקבוע את תפקידיהם. חבר-כנסת, זולת ראש הממשלה, לא יוכל להיות שר (אם כי יוחל החוק הנורבגי). הממשלה לא תכלול יותר מ- 16 שרים, ויש לקוות שיכהנו בה גם שרים מקצועיים.
רפורמה זו תיצור תמריץ נוסף לאיחוד מפלגות קרובות, שכן הדבר יחזק את סיכוייהן בבחירות האזוריות ובאפשרות לזכות בשלטון בסיבוב הבחירות הראשון. כך יש סיכוי שמספר המפלגות יצטמצם למחצית ושתי מפלגות ציר ייווצרו מחדש.
הלב הפועם של ישראל
כוחה ועוצמתה של מדינת ישראל באים מהעם. למאות אלפי אנשים אכפת מהמדינה. הם משרתים בצבא ובמילואים. יזמים, עובדים ומשלמי מיסים, אנשים יצירתיים ויצרנים המחנכים את ילדיהם לאהבת המדינה הזו. אכפת להם ממוסריות החברה, יש להם סולידריות עם מי שלא יכול לעזור לעצמו, והם רגישים לצדק חברתי, חרות ושוויון. זה הלב הפועם של ישראל. אלו האנשים שבזכותם אנחנו קיימים. לאנשים הללו נמאס משלטון המיעוט ומניצול הפטריוטיות שלהם.
ההסכמה הרחבה שנוצרה היום יוצרת הזדמנות חד-פעמית לתיקון מבנה השלטון וחיזוקו של הבית המשותף לכולנו. יש לקוות שהפעם תוכיח המערכת הפוליטית את כנותה ואחריותה האמיתית לתפקוד המדינה.
* פרופ' אוריאל רייכמן הינו נשיא ומייסד המרכז הבינתחומי הרצליה, יו"ר "חוקה לישראל"