אילן כרמל לא צריך להתאמץ יותר מדי כשהוא מתבקש לחשוב על סיפור טוב שמדגים את השלכות מדיניות "הילד האחד" על נפשם של חבריו הסינים בני גילו. כרמל, איש עסקים בן 40 שחי בשנחאי זה 12 שנים ונשוי למקומית שהיא בת יחידה, כמעט שאינו מכיר סינים שיש להם אחים או אחיות.
"הנה דוגמה טובה", הוא אומר, "קולגה לשעבר של אשתי עבדה משהו כמו 12 שנים בפפסי ולא התקדמה מילימטר בתפקיד שלה, אף שהיא בחורה מוכשרת ואינטליגנטית וכמובן בוגרת אוניברסיטה. מה שתמיד עצר אותה זה שבכל מקרה שהבוס שלה היה שואל אותה למה, למשל, היא לא עמדה במשימה כזו או אחרת היא הייתה מתחילה לבכות באיזו מין רגישות לא פרופורציונלית. וזה לא שמישהו קילל אותה או צעק עליה. אז עכשיו היא התפטרה מפפסי, כשהיא הבינה שהיא לא תתקדם שם, אבל זה ברור לגמרי שהקריירה שלה לא זזה משום שהיא הייתה ילדותית בצורה מפגרת. תחשוב, זו בחורה שעבדה קשה מאוד, אבל תמיד כשהגיע רגע של מבחן שבו היא הייתה צריכה, נניח, להציג מצגת או לעמוד בפני מצבי לחץ ובחינה היא הייתה מתמוטטת לחלוטין - מתחילה לבכות או בורחת; דברים מגוחכים".
כרמל משוכנע שלא מדובר במקרה פרטי של אישה שפשוט אינה מסוגלת לעמוד בלחצים. "אנחנו מדברים על דור שני ואפילו דור שלישי של ילדים שנולדים למשפחות שיש בהן רק ילד אחד", הוא מסביר. "מבחינה פסיכולוגית מובן שיש למצב הזה השלכות שאני נתקל בהם מדי יום, ומאז שנות ה-90 יש לזה גם כינוי: סינדרום הקיסר או הקיסרית הקטנים.
"הילדים הללו גדלים עם טיפול מאוד-מאוד צמוד של ההורים ושל הסבא והסבתא משני הצדדים, ומכיוון שהילד הוא מרכז המשפחה יש לו למעשה שישה הורים. כולם מכרכרים סביב הילד הזה, ולא נותנים לו חופש תנועה או התבטאות; רק רוצים שהילד יהיה מקור הגאווה של המשפחה ויקבל הכול 'הכי הכי'. וזה לכאורה ברור כי זה מה שיש - אין ילד אחר. מה שקורה זה שאתה רואה מבוגרים שההתפתחות שלהם מאוחרת. אתה פשוט רואה אנשים עם קשיים בהתמודדות עם החיים".
- למשל?
"למשל קולגות שלי, אנשים באמצע שנות השלושים שלהם, הם בדרך כלל אנשים ילדותיים לגמרי. הם לא מפותחים מבחינה אמוציונלית. אין להם יכולת להתמודד עם החיים. הם רואים את החיים כמעין גלויה. הם לא מבינים מדוע הם עושים את הדברים - למה הם הולכים לעבודה בבוקר, למה הם מתחתנים, למה הם קונים בית. כל הפעולות שלהם נראות כאילו הן נעשות לפי שטאנץ. הם לא מסוגלים לחשוב מחוץ למסגרת, ואני יכול לומר לך שזו בעיה פסיכולוגית שאני רואה בשכיחות גדולה מאוד. כמעט כל מי שאני מכיר סובל ממנה".
מחקרים שמתפרסמים מאז שנות ה-90 על הילדים היחידים שנולדים בסין כתוצאה ממדיניות "הילד האחד", שיישומה החל ב-1979, מאששים את דבריו. ד"ר אורנה נפתלי, אנתרופולוגית ומומחית לסין מהאוניברסיטה העברית, אומרת כי במחקר שעשתה בבתי ספר בסין עלה הנושא של דאגה לגורל הגברים הסינים. "יש שם חשש שהם גדלים להיות רכרוכיים כי מאכילים אותם וקושרים להם את השרוכים עד גיל מאוחר, וסוחבים להם את התיק לבית ספר".
רפורמות במערכת החינוך הסינית אמנם מנסות לטפל בנושאים הללו כיום ומעודדים בנים לעמוד על שלהם, אבל נפתלי מזכירה בהקשר זה מחקר נוסף שעליו היא עובדת בימים אלה, שעוסק בעמדות של צעירים סינים לגבי נטילת חלק בקונפליקט אלים רחב היקף. "אחד הדברים שאנחנו שומעים שוב ושוב זה שאנשים אומרים לנו, 'אבל אני בן יחיד. ההורים שלי לא יוותרו עליי'", היא צוחקת.
ההורים לא מוכנים להרפות
את איתי מיכלסון, 39, בעל תואר שני בפסיכולוגיה התפתחותית של הגיל הרך, זה אפילו לא מצחיק. כמנהל תוכנית הלימודים בגן בינלאומי בשנחאי לגילאי שנתיים עד 6, הוא נאלץ להתמודד עם השלכות מדיניות הילודה הסינית על בסיס יומי. "באופן כללי יש הגנת יתר על הילדים הסינים", הוא מאשר. "ההורים או הסבים תמיד מאוד דואגים שהילדים ייפלו או ייגעו בדברים מלוכלכים, ותמיד יש מבוגר שמסתובב סביבם. הם אומרים שזה קשור למדיניות, אבל אני חושב שיכול להיות שהם פשוט הדביקו להתנהגות הזו תווית".
מיכלסון אומר שבלתי אפשרי שלא להבחין בהבדלים בין ילדים סינים לילדים מערביים שלומדים בגן שלו: "יש אצלי חצי סינים וחצי לא סינים, ובאופן כללי הילדים הסינים מאוד מוגנים. עושים הכול בשבילם. יש ילדים בגיל 3 או 4 שלא יודעים לאכול בעצמם, ויש כאלה שאפילו לא הולכים או עולים במדרגות. אני מסתכל על התופעה הזו כבר עשר שנים, וזה חוזר על עצמו בכל שנתון".
- אילו הבדלים נוספים אתה מוצא?
"הילדים תמיד לובשים המון-המון בגדים, כמו בדואים בסיני. יכול להיות שיהיה נורא חם בחוץ, אבל ילבישו אותם ב-400 סוודרים. אולי בגלל זה הם לא מצליחים לזוז. אני תמיד מנסה לומר להורים להרפות, אבל אפילו שהם לכאורה מכבדים אותי כישות סמכותית, הם לא מוכנים לעשות כלום. הם תמיד אומרים שהם מוכנים לשנות דברים אבל שההורים שלהם לא מסכימים".
- וזה מתסכל אותך?
"כן, ברור. מה שהכי מתסכל אותי זה שהפוקוס של ההורים הוא תמיד על הישגים אקדמיים והרבה פחות על אינטראקציה חברתית. לשחק עם ילדים אחרים נראה להם כמו דבר משני. הכי חשוב בשבילם זה לשנן שירה קלאסית. זו הבעיה הכי גדולה".
הבעיות הפסיכולוגיות שכרמל ומיכלסון חווים באינטראקציות היומיומיות בשנחאי, ושד"ר נפתלי חוקרת, מהוות רק חלק קטן מתוך שלל הבעיות שיצר הניסוי הגדול ביותר בבני אדם, שהאנושות אי-פעם הוציאה אל הפועל. מתחת למצג הפומבי המלהיב של שיעור צמיחה כלכלי רציף, של עלייה מתמדת בייצור, של גידול עצום בבני המעמד הבינוני ושל צריכה ללא מעצורים, מסתתרות פצצות זמן מסוכנות שמאיימות על יציבותה של סין, ואולי גם על זו של העולם כולו. רובן נובעות ישירות מהאפקט המצטבר של מדיניות הגבלת הילודה שחוגגת השנה את שנתה ה-33. והפתרונות לשלל הבעיות הללו - פסיכולוגיות, כלכליות, פנסיוניות, חברתיות ומגדריות - אינם נראים באופק.
לפני כשנתיים אף הודיעה ממשלת סין כי מדיניות הילד האחד תישאר בתוקפה לפחות עד שנת 2015, ולא משום שיש לה הרבה ברירות. בסין חיים כיום יותר מדי אנשים - יותר מ-1.3 מיליארד - כאשר גידול חד של האוכלוסייה לא יאפשר למדינה להאכיל את כל אזרחיה. תוסיפו לכך את העובדה שהפסולת שפולטים הסינים, כבר כיום, מזהמת את האזורים המאוכלסים במדינה בצורה איומה, והתוצאה היא שהסרת ההגבלה על הילודה עלולה ליצור שואה אקולוגית.
נשמע כמו סרט רע? בהחלט. ומה שיותר גרוע הוא שנכון להיום נראה כי מדובר בבעיה לא פתירה עם השלכות גלובליות מסוכנות. אבל כדי להבין מדוע בדיוק, כדאי לחזור בזמן, להקמת סין הקומוניסטית ב-1949.
מפחדים למות מרעב
מאו טסה טונג, שליטה הראשון של סין המודרנית, הכריז עם עלייתו לשלטון ש"גם אם אוכלוסייתה של סין תכפיל את עצמה שוב ושוב ושוב, יש לה פתרון לבעיה: ייצור". משום כך, הוא הכריז, "מכל הדברים בעולם, אנשים הם הדבר הכי חשוב". ההצהרה הפומבית הפכה למדיניות רשמית שיושמה בשתי דרכים עיקריות: הוקעתו של רעיון הפיקוח על הילודה ואיסור על יבוא אמצעי מניעה.
אבל למדיניות שהתעלמה מאילוצי המציאות היה מחיר. הגידול המהיר באוכלוסייה פשוט השאיר את הסינים רעבים. ב-1955 הממשלה החליטה לעודד את הציבור להוליד פחות ילדים, אבל גם קו זה לא החזיק מעמד יותר מדי זמן. שלוש שנים לאחר מכן, כשמאו הזניק את "הקפיצה הגדולה קדימה" וניסה להפוך בכוח את סין מחברה חקלאית לחברה תעשייתית, הסינים שילמו את המחיר, ובגדול. ב-1962 מתו ברעב לפחות שלושים מיליון סינים. הזיכרון הזה - הן אצל מי שחוו אותו על בשרם והן אצל אלה ששמעו או שקראו על-אודותיו - נשאר צרוב עד היום.
הקמפיין של המשטר להגבלת הילודה חזר, נזנח, ואז אומץ שוב תחת הסיסמה המצליחה: "מאוחר, עם מרווחים גדולים ומעט". הסיסמה, שכנראה בסינית קליטה יותר, הצליחה אמנם לצמצם בחצי את גידול האוכלוסייה הסינית בין 1970 ל-1976, אבל זה לא היה מספיק. ב-1979 נכנסה לתוקפה מדיניות הילד האחד שקיימת עד היום ללא שינויים ניכרים.
יוצאי הדופן שפטורים ממנה או מקבלים הקלות הם מיעוטים אתניים (לשלטון משתלם לאפשר להם להתרבות כדי לא לעורר אי-שקט פוליטי), תושבי חלק מהאזורים הכפריים, זוגות שמורכבים מבן יחיד ומבת יחידה (באזורים כפריים), הורים שהצאצא הראשון שלהם הוא ילדה או שהוא נכה או סובל מפגם מולד, ועוד מיני יוצאים מן הכלל. הורים שאינם עומדים במדיניות משלמים קנסות או שסובסידיות ממשלתיות שונות נשללות מהם.
"בתור זר אתה מצפה שיהיה הרבה דיון על עצם הרעיון של החלטה של מדינה לגבי היבט כל-כך אישי אצל האזרחים, אבל צריך להבין שבסין יש חשש גדול מאוד מרעב", אומרת ד"ר רעות ברק-וויקס, מרצה לכלכלת סין באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. "יש לסינים טראומות כל-כך חזקות מהרעב של שנות ה-50 וה-60, ופחד שהמדינה לא תצליח לספק את מה שצריך כדי לקיים את האוכלוסייה, שהם מרגישים שעליהם לתרום את חלקם למאמץ הלאומי הזה, אחרת פשוט לא יהיה להם מה לאכול. אמנם הצעירים כיום הרבה יותר חושבים על עצמם ולא רוצים לבלות את חייהם המבוגרים כשהם תומכים כל הזמן בהורים ובסבים שלהם, אבל אני לא יודעת עד כמה זה הופך באמת לשיח ציבורי. זה אולי קורה בבלוגים שהמשטר מנסה להעיף אותם, אבל אני לא יכולה לומר לך שזה משמעותי במיוחד".
ד"ר ברק-וויקס מתייחסת לבעיות הפנסיוניות שנובעת מהמדיניות הנמשכת זה שלושה עשורים. "באופן מסורתי הבנים מטפלים בהורים בסין, ומעבר למנטליות יש גם עניין כלכלי - כל ילד ייאלץ לתמוך בשני הורים ובארבעה סבים - וזה כמובן יותר מסובך. המשמעות של זה היא שהמדינה תצטרך לעשות את זה".
- והיא מסוגלת?
"מבחינת פנסיות, סין תמיד קיימה מערך פנסיוני כלשהו לעובדים עירוניים, שעבדו במפעלים בבעלות ממשלתית. עם זאת, מספר העובדים במפעלים הללו צומצם מאוד בשנות ה-90, ובעצם רוב העובדים בתעשייה - ויש לזכור שבחקלאות מעולם לא הייתה מערכת פנסיונית - הם כיום מחוסרי פנסיה. צריך להבין שמערך פנסיוני בסין לא רק עולה הרבה מאוד כסף, אלא גם קשה מאוד לארגון בצורה יעילה. אנחנו מדברים על מערכת שונה מאוד מזו שאנחנו מכירים בישראל".
הפנסיה אינה הבעיה הכלכלית היחידה של סין כתוצאה ממדיניות הילד היחיד. מניעת לידתם של כ-400 מיליון בני אדם ב-33 השנים האחרונות צפויה להטיל נטל קשה על הכלכלה הסינית. "בעשר עד 15 השנים האחרונות סין הפכה למקום שמייצר מקומות עבודה בגלל הכמות הבלתי נדלית של העובדים", מסבירה ד"ר ברק-וויקס. "סין הפכה למקום שצריך לייצר בין 15 ל-25 מיליון מקומות עבודה בשנה, ומה שהולך לקרות זה שמ-2030 בערך, הדור הנוכחי עומד להפוך לדור המבוגר יותר, ואז יהיה מספר עובדים הרבה יותר מצומצם".
- מה זה אומר?
"כרגע היתרון היחסי של סין זה ההון שלה בכוח אדם. ברגע שיהיו פחות עובדים - וכוח העבודה יהיה משום כך פחות זול - היא תצטרך להמשיך להתפתח כלכלית דרך מוצרים שהם פחות מוטי עבודה ויותר מוטי הון. זה תהליך שהממשלה מודעת אליו, והיא החלה להתייחס אליו כבר ב-2006. היא מבינה שהיתרון היחסי שלה ילך ויקטן, וצריך לדחוף את הכלכלה בצורה אחרת". איך זה בדיוק יקרה, איש לא ממש יודע עדיין.
הכפריים סובלים יותר
אבל עם כל הכבוד לפנסיה, אולי אחת הבעיות הקשות ביותר שעומדות על הפרק - לפחות מבחינת חייהם האישיים של הסינים - היא חוסר האיזון הקיצוני בשיעורי הגברים והנשים בסין. "בשנות ה-60 וה-70 יחס הבנים והבנות בזמן הלידה בסין היה 106 בנים על מאה בנות", אומרת נפתלי. "היחס הנורמטיבי בעולם הוא שעל כל מאה בנות נולדים כ-103 עד 105 בנים, ועד סוף שנות ה-70 סין הייתה בתחום הנורמטיבי. אבל במפקד האוכלוסין האחרון שנעשה בסין ב-2010 התברר שהיחס כיום עומד על 118 בנים למאה בנות בזמן הלידה. בכפרים שבהם נותנים למשפחות להביא שניים או שלושה ילדים אתה רואה הרבה בנות בכורות, וכמעט לא רואה בנות בלידה שנייה או שלישית, כי אנשים עושים הכול בשביל בן. לכן, היחס בלידות שניות הוא 150 בנים מול מאה בנות. בפעם האחרונה שבדקו - ואנחנו מדברים על שנת 2000 - התברר שבסין חסרות 8.5 מיליון נשים. היום זה כבר הרבה-הרבה יותר".
- וחוסר האיזון הזה קיים רק באזורים כפריים?
"לא. בשנחאי ובבייג'ין היחס המגדרי עומד על 113 בנים לעומת מאה בנות, אבל יש פרובינציות בדרום שבהן יש 130 בנים על כל מאה בנות, ואפילו 185 או מאתיים בנים על כל מאה בנות. זה לא רק שהמספר הכולל הוא בעייתי, אלא כשמסתכלים על אזורים מסוימים המצב בהם ממש קטסטרופלי".
ד"ר ברק-וויקס מאשרת גם היא ש"תמיד הייתה בסין העדפה לבנים, משום שבנים אמורים לתמוך בהוריהם בעוד שבנות אמורות היו להתחתן וללכת עם בעליהן כדי לתמוך בהורים שלהם; אולם מאז שנכנסה תוכנית הילד האחד לתוקף התגברה ההעדפה הזו. זה הגיע לרמה שאם אתה מסתובב בסין אתה רואה שלטים שכתוב עליהם דברים כמו 'גם בנות זה טוב', 'תשאירו את הבנות' ועוד. בכפרים, מי שיש לו בת מקבל עוד כסף מראש הכפר וכולי".
- למה דווקא בכפרים?
"הגברים הכפריים מאוד סובלים כי הצעירות הכפריות מעדיפות חתנים עירוניים, ומי שנשארים פעמים רבות ללא יכולת להמשיך את השושלת המשפחתית והכלכלית הם גברים כפריים לא משכילים, שמצבם היה קשה בלאו הכי. המצב הזה יוצר עוד פערים כלכליים וחברתיים, בתוך אזורים שתמיד היו בעייתיים. בנוסף, התהליך הזה משפיע על האצת תהליך העיור, המואץ בלאו הכי (כמעט 50% מאוכלוסיית סין חיים כיום בערים), בגלל הגירה של נשים לערים כדי למצוא גברים מתאימים".
ד"ר נפתלי מזכירה כי "בשלב הראשון של יישום המדיניות היא עוררה בכפרים הרבה התמרמרות כלפי המשטר. היו מקרים לא מעטים של התחמקות. נשים בהיריון היו בורחות כדי ללדת ילדים מחוץ למכסה, או שהמשפחה הייתה משלמת למישהו שוחד. אבל מאז שנות ה-90, כשטכנולוגיית האולטרה סאונד נכנסה לשימוש רחב, אנשים בדקו את מין העובר והיו מפילים את העובר במקרה שהיה מדובר בבת". שלא לדבר על מקרים רבים מספור של רצח תינוקות ממין נקבה, תופעה שהייתה רווחת למדי בעבר אך כנראה עדיין לא חלפה מן העולם.
בעקבות ההתנגדות, מסבירה נפתלי, נעשו הקלות בכפרים. "כיום נותנים למשפחות ללדת שני ילדים ולפעמים אפילו שלושה, אם בשתי הלידות הראשות נולדו בנות. זה עזר במידה מסוימת, והמדינה נסוגה קצת מהיעד הראשוני, אבל גם כיום קיימות תופעות של הפלות סלקטיביות".
ארבעים מיליון גברים עודפים
הסינים מודעים היטב למחסור בנשים. בינואר 2010 הודיעה האקדמיה הסינית למדעים שתוך עשר שנים בסך-הכול אחד מכל חמישה גברים סינים פשוט לא יהיה מסוגל להקים משפחה. עוד פורסם כי עד 2020 יהיו בסין עד ארבעים מיליון גברים עודפים, ו"פתרונות" בדמות רשתות שמייבאות נשים ממדינות אחרות במזרח - ואף חוטפות ילדות - כבר קיימים במספרים אלה ואחרים.
- חוסר איזון כה בוטה יכול להמשיך ולהתקיים לאורך זמן?
"זו שאלה מורכבת", משיבה ד"ר נפתלי. "ברמה הגלובלית אפשר לומר שאילו סין לא הייתה מיישמת את המדיניות הזו, הכלכלה העולמית הייתה נפגעת ואיכות הסביבה העולמית הייתה נפגעת. תחשוב שאילו היו עוד הרבה יותר סינים, ואילו הם היו מתקדמים למעמד הבינוני וקונים מכוניות, פולטים פחמן דו-חמצני ורוצים את כל מוצרי הצריכה שיש לאמריקאים, איפה היינו ואיפה היה כדור הארץ? ברמה הכוללת אולי סין עשתה טובה לאנושות".
- וגם לעצמה?
"עבורנו, שגדלנו במקום שרואה את עצמו כדמוקרטיה ליברלית, קשה אולי להבין את זה, אבל בסין אתה תראה הרבה סינים ליברלים שיגידו לך שאתה צריך לחשוב על הקולקטיב. אין פה מזימה לפגוע באנשים. הרי המדיניות הזו יושמה דווקא כשהמפלגה הקומוניסטית החלה לסגת מהפיקוח ההדוק שהיה לה על האזרחים. אני לא מצדיקה את המדיניות, אבל זה פשוט צעד הישרדותי שתורם לפרט ולאומה הסינית. לי אישית קשה לחוות דעה על זה, אבל מנקודת המבט הסינית, אילו הם לא היו עושים את זה הם כנראה היו בצרה צרורה. אבל זו כמובן מדיניות בעייתית".
- עד כמה בסין מודעים לבעייתיות של השיטה?
"בסין רואים את הדברים בצורה אחרת. אני לא מצאתי אף אחד בסין שמבין את הרציונל ומתנגד למדיניות. זה כמו מחיר שצריך לשלם. אין ברירה".
נפתלי מדגישה כי בערים תמיד הייתה קבלה גדולה יותר של המדיניות, משום שמצב הדיור בהן הוא בעייתי והתנאים הכלכליים מונעים מאנשים ללדת מספר גדול של ילדים. "אנשים בערים גם מבינים את הרציונל שמאחורי המדיניות, כי מדובר באוכלוסייה יותר משכילה. המדינה הצליחה לשכנע את הציבור בהיגיון שפשוט לא ניתן להעלות את רמת החיים של האוכלוסייה ולהביא למודרניזציה של סין אם קצב גידול האוכלוסייה וגודלה לא יצומצמו, ואנשים מקבלים את זה. אפילו אינטלקטואלים ומשכילים מקבלים את העיקרון של הכפייה מלמעלה, והם אומרים בינם לבין עצמם שהאוכלוסייה הכפרית פשוט לא מבינה את ההיגיון הזה. בשוליים יש כמובן מקרים של ליברלים שמתנגדים לכך שמשטר כופה משהו על האוכלוסייה, אבל זה ממש בשוליים".
- ובתוך המשטר, איך נראה השיח לגבי המשך המדיניות אל מעבר ל-2015, תאריך היעד הנוכחי?
"קשה לומר, כי הבעיה היא שתהליך קבלת ההחלטות בסין לא ממש ידוע לנו. אינטלקטואלים שעובדים עם הממסד ומכינים עבורו ניירות עבודה כבר מתריעים בפני המצב שעומד להיווצר בסין בקרוב".