"הגעתי לתחרות סופר גרנד פרי בלוזאן. בשמיים עננים אפורים, מדי פעם יורד טפטוף. כמה שנים קודם קפצתי בתחרות הזאת 5.85 מטר והייתי אז כמו חללית או מינימום מטוס סילון. ופתאום, באותו יום, אנשים מדברים אליי ואני כאילו לא שומע. אטום. ואני מסתכל על הצעירים ורואה אותם רצים מהר, כאילו המשקל הסגולי שלהם נמוך מזה של האוויר. מרחפים כאלה. ואני שואל את עצמי אם גם אני נראיתי ככה פעם. והרגשתי איך בפנים הכל נהייה לי ריק. אני עושה את הכל, אבל הכל קורה כל כך לאט, כאילו שפכו לי מלט על הרגליים.
"ואז אני עושה חימום ואין לי ציפיות. לא קרה לי מעולם שלא היה לי ציפיות. עשיתי את התחרות, כי צריך היה לעשות אותה. קפצתי מה שקפצתי, רציתי רק שייגמר. חזרתי לארץ, ידעתי שיש לי את אליפות העולם בברלין על הראש, והבנתי שאני לא הולך לנסוע לשם. הכל היה ריק בפנים. אמרתי לעצמי, 'זהו, אני פורש'. היה לי חשוב לסיים לפני שאומרים לי 'אדוני, אתה צריך לרדת מהבמה'. לפעמים אני נזכר ותמיד אני מתגעגע. זאת היתה תקופה של כיף. אבל הגוף כבר רצה לנוח. לשבת במסעדה עם חברים ולדבר, פשוט לדבר. לטייל, לנוח אחרי הצהריים. דברים קטנים שכבר הספקתי לשכוח".
ככה זה נגמר ואלכס אברבוך, אוטוטו בן 38, הבין שהגיע הרגע לזוז הצדה. לא הכנות ממושכות, לא תהליך שנבנה. פשוט ככה, ברגע אחד. זה הגוף שהתעייף ובעיקר הנפש שנשחקה, ורצתה להרפות במשהו מהטוטאליות המוחלטת שגזר על עצמו. אלוף רוסיה בקרב 10, סגן אלוף העולם ומדליסט ארד בקפיצה במוט, פעמיים רצוף אלוף אירופה באותו ענף. פעמיים הגיע לגמר באולימפיאדות. עכשיו הוא יושב בלובי של בית האתלטיקה בהדר יוסף, שלוש שנים אחרי שפרש, ונזכר.
***
"מצחיק, אבל יש לי פחד גבהים. תיתן לי מחר לטפס בסולם צר על מגדל גבוה ואני לא מסוגל. אתה יודע מה, שלושה מטר גובה ואני לא מטפס. אבל המוט עזר לי להתגבר על זה. המוט היה לי כמו קפיץ, מעיף אותי כמו לוויין לחלל. זאת הרגשה מדהימה, פשוט יפה ככה לעוף. כשאתה מתרומם באוויר ועובר את הרף, אתה מרגיש שעשית את זה. יש את הפאוזה הזאת. הפאוזה שהכל מסביב כאילו קופא ואתה קופא גם כן, ופתאום אתה נוחת, לאט כמו עלה, והמזרן מתרומם, בלי שום צורך לחשוב. אתה עושה הכל אוטומטית. לא היתה לי כזאת התרגשות בחיים כמו מלעבור את הרף נקי. אני זוכר שרציתי בגיל צעיר לעבור חמישה מטר. וכשזה קורה, אתה מרגיש שכל הגוף שלך שמח. אפילו האצבע שלך מאושרת. ואתה זוכר כל רגע".
הוא לא היה עוצר מלדבר, אם לא היה יוצא שחר צוברי מחדר הכושר ועושה את הדרך החוצה. עוד חודש יש לצוברי אולימפיאדה על הראש ועוד עם הציפיות מהמדליה מבייג'ין, האולימפיאדה האחרונה שאברבוך השתתף בה. אברבוך קם לקראתו, הם מתעניינים אחד בשלומו של השני, אברבוך לוחש כמה מלים.
"בבייג'ין היינו ביחד. ליוויתי אותו מאפס עד למעלה, עד המדליה. אני יכול להגיד לך בדיוק מה כל ספורטאי מרגיש בימים כאלה. יש רגע אחד שנמאס לך מכל האיחולים והברכות 'שיהיה בהצלחה' וכל זה, 'תביא מדליה', בשפה של הישראלים. לפי הפנים אני יודע לזהות את זה. אבל אני רציתי להגיד לו דברים של מוטיבציה ברמה החברית. ואני אומר לך שבפנים הוא כבר מוכן לצאת לתחרות ולעשות שיוט. זה הקול מבפנים שמדבר מהפנים שלו. כל מי שעבר מוקדמות באולימפיאדה יודע".
***
אברבוך מסתכל על כל החבר'ה האלו, ממש כמוהו, ששורפים את כל החיים בניסיון להגיע לאולימפיאדה. רובם לא יעשו מזה כסף. גם אלו שיגיעו לאולימפיאדה. אבל כסף הוא כנראה לא הסיפור כאן, אחרת הם היו פורשים מזמן.
מה מרגיש ספורטאי אולימפי שבמשך כמעט שלוש שנים וחצי אף אחד לא יודע על קיומו, אבל רגע לפני המשחקים כולם דורשים ממנו "להביא מדליה לישראל"? "הלחץ מתחיל מבפנים כמה שבועות לפני האולימפיאדה", הוא נזכר, "אתה צריך לשמור עליו כדי שייצא בתחרות. גם הסביבה צריכה לעבוד כמו שצריך. לפני משחקים אולימפיים הייתי הולך למחנה אימונים להתנתק. אבל תמיד היה הלחץ של להביא מדליה", הוא אומר ופתאום הבעת הפנים שלו משתנה, חושפת במשהו את החומרה שנדרשת מכל ספורטאי אינדיבידואליסט כשהוא שופט את עצמו, "אני לא רציתי מדליות באליפויות אירופה או עולם. אני רציתי מדליה אולימפית. רציתי, ולא קיבלתי. אבל לא הייתי כל כך טוב במשחקים אולימפיים. ואני חושב שזה תלוי גם בסביבה שהיתה לי, לא רק בספורטאי. ואני, לקראת כל תחרות עבדתי עם צוות של חמישה עשר איש, ופתאום כולם רוצים ממך מדליה".
גם היום, שנים אחרי שפרש, הוא מתקשה לקבל את ההחמצה של כישלון במשחקים האולימפיים. "חשבתי שיש לי סיכוי למדליה באתונה. על מה שקרה באותם ימים לפני האולימפיאדה אני לא רוצה לדבר. אפילו שעברו שמונה שנים אני לא מתכוון לדבר מילה. הדברים האלה שיושבים עלי, קשורים גם באנשים אחרים. לקח לי זמן לחזור לעצמי אחרי אתונה. אבל אתה חייב לחזור. אז עושים חופשה ומתחילים הכל מהתחלה. קשה, לא קשה, חוזרים לעבודה שאף אחד לא רואה כמה היא קשה וכמה אנחנו עובדים כל השנים בהכנות לדבר הגדול הזה. היו ימים, שהיו לי כאבים נוראים בשרירים, היו רגעים שהיה קשה לי לקום מהמיטה, קשה לך ללכת, ואתה עדיין הולך לאצטדיון, גורר את עצמך לאימונים, עושה חימום ומתחיל אימון. כי זה מה שספורט נותן, לעבור את הקשה. אתה בונה את הגוף שלך כמעט עד למכסימום. אתה רואה ילדים ישראלים מתאמנים ואומרים לך, 'קשה לי'. בטח קשה, החיים קשים. הספורט הוא שיעור לחיים".
***
מאז שפרש הוא רכז פרויקט מקצוענות באתלטיקה. באוגוסט יסתיים המינוי שלו, כי בישראל חושבים מקצוענית, והאולימפיאדה תיגמר באוגוסט, אז מה הביג דיל, למה להעסיק בנאדם אם האולימפיאדה הבאה בעוד ארבע שנים. אם לא יחודש לו המינוי, אברבוך בספק אם יצליח להגשים את היעד המרכזי שלו בתפקיד: לארגן מזרן לקפיצה במוט למכון ווינגייט, מוסד האתלטיקה המרכזי בישראל, כי בארץ יש רק שני מזרנים מקצועניים, וגם הם בקו שבין תל אביב לירושלים. צפונית מתל אביב אין, גם לא דרומית לירושלים. מהיתר מצפים שיקפצו בלי מזרן. כולה נחיתה מגובה חמישה, שישה מטר, מה העניין, מי אמר שחייבים מזרן.
"כשגל פרידמן הביא מדליית זהב באתונה, עשו פה חגיגה גדולה והזמינו אפילו את צביקה פיק שישיר. הכרוז אמר 'וואו, גל, אתה עכשיו נותן חתימות כמו צביקה פיק'. אילו הייתי יודע אז יותר טוב עברית, הייתי נותן לו בראש. איך אפשר להשוות בין ספורטאי שהביא זהב באולימפיאדה, לצביקה פיק?! פרידמן יישאר אלוף אולימפי כל חייו. אתה יכול להיות אלוף עולם, אתה יכול להיות אלוף אירופה. אבל מדליה אולימפית?
"אז אני שואל את עצמי האם זה היה שווה? האם זה כמו שחלמתי? כן. זה היה כיף. הספורט נתן לי בעיקר חברים. נפגשתי עם אנשים שלמדתי מהם הרבה, ראיתי הרבה מדינות. הכרתי את סרגיי בובקה, היו לי מפגשים עם ראשי ממשלות. מי יכול להגיד דבר דומה?"