האנלוגיה הכביכול מתבקשת למה שרוג'ר פדרר עשה בווימבלדון היא "הראמבל אין דה ג'אנגל" בקינשסה, זאיר, הקרב המפורסם ב-1974 שבו מוחמד עלי - בגיל 32 וכבר רחוק מלהיות האתלט התקדימי שהראה לעולם שמסה ומהירות יכולים ללכת יחד - הימם את ג'ורג' פורמן האיום והחזיר לעצמו את תואר אלוף העולם. כמו עלי בזמנו, גם פדרר עשה מעשה פניקס אחרי שפחות או יותר כולם קברו אותו, עכשיו הוא שוב 1 בעולם, בוודאות הגדול בכל הזמנים; בקיצור סיפור קאמבק פנטסטי.
***
רק שיש מעט מאוד פנטזיה בקאמבק של פדרר, אם בכלל אפשר לקרוא לו קאמבק. בניגוד לעלי, שמעבר לדרמה הפוליטית שעטפה אותו ניצח אחרי פורמן את הארכי יריב שלו ג'ו פרייז'ר בקרב אייקוני בפיליפינים שקיבל את השם "ת'רילה אין מנילה", והיה המתאגרף המצליח בעולם עד 1978 - פדרר הוא אפילו לא הטניסאי המצליח בעולם היום, כשהוא מדורג 1 (התוצאות של דיוקוביץ' בגראנד סלאמים השנה הכי טובות, וזה הדבר היחיד שבאמת חשוב בטניס), כך שלצפות ממנו לאיזושהי הגמוניה מחודשת לאורך זמן זה קצת לא סביר.
גם לא סביר לצפות שפדרר פתאום יצליח לפתור את הבעיה המנטלית שלו נגד נדאל. השנה הוא הודה לא רק שהיו לו "ספקות בעבר נגד רפא", אלא גם שההפסדים בשנתיים האחרונות לנדאל ולדיוקוביץ' בגראנד סלאמים היו בעיקר בגלל "קצת ביטחון שלא היה בצד שלי אלא של היריבים שלי". אחרי חצי הגמר נגד דיוקוביץ' בווימבלדון, פדרר הסכים להודות - ביוזמתו אגב, לא כיוונו אותו לשם - בעוד מציאות: שהסיבה העיקרית לניצחון שלו היא שלא היו כמעט נקודות ארוכות בשתי המערכות הראשונות והתפתח משחק "פחות פיזי. אולי קצת לא צפוי".
ודווקא מהמקום הזה, של מודעות לנחיתות פיזית ומנטלית נגד היריבים הגדולים, של הכרה בשחיקה מסוימת בקונסיסטנטיות (שמובילה למצבים כמו פיגור 2-0 במערכות נגד ג'וליאן בנטו הצרפתי בסיבוב השלישי), של גבר נשוי עם שתי ילדות בנות שלוש שדופק כרטיס כבר 14 שנה ובוקר אחד קם לעבודה ונתפס לו הגב (בשמינית הגמר נגד קסבייה מאליס הבלגי) - אפשר להעריך את התואר השביעי של פדרר בווימבלדון בתור מה שהוא: לא קאמבק אלא (עוד) נגיעה של גדולה, אבל הפעם פחות גדולה אסתטית ויותר גדולה נפשית - לא בדיוק סימן ההיכר שלו בעבר.
***
השנתיים וחצי בלי תואר גראנד סלאם (מאז אליפות אוסטרליה 2010) היו הכל חוץ מקלות לפדרר. הזמזום הבלתי פוסק של מאמנים, שחקנים, שחקנים לשעבר שהם היום פרשנים, שחקנים לשעבר שפתאום בא להם לראות את השם שלהם שוב בעיתון, עיתונאים, אוהדים - הזמזום הזה התגבש לשאלה אחת, די חצופה אם חושבים עליה, שתחמה את השיח על פדרר בעולם הטניס עד ווימבלדון 2012: האם הוא בכלל מסוגל לזכות בעוד תואר גראנד סלאם?
לא פשוט להתעלם משאלה כזאת, גם אם יש לך 16 תארים כאלה. לא פשוט לא לתהות אם הסיפורים שרצים בסבב, עוד מהתקופה של ג'ון מקנרו וג'ימי קונורס, על זה שטניס ומשפחה הם כמו שמן ומים נכונים או לא. לא פשוט להמשיך עם אותו מאמן (פול אנקון, לשעבר המאמן של פיט סמפראס, שעובד עם פדרר מאז אוגוסט 2010) למרות שהתוצאות מתעכבות, במיוחד כשהנטייה הטבעית שלך היא לא להחשיב מאמנים באופן כללי וההיסטוריה מאוששת אותה (פדרר העביר חלק ניכר משנות הדיקטטורה שלו בסבב, 2004-2007, בלי מאמן). לא פשוט להרים את הביטחון שלך אחרי 1 מ-6 בגראנד סלאמים (עד ווימבלדון) נגד דיוקוביץ' ונדאל שצעירים ממך בחמש-שש שנים. לא פשוט, לא משנה מי אתה, להמשיך להאמין שאתה יכול כשרוב האנשים מחוץ למעגל הקרוב אליך חושבים שאתה לא.
פדרר המשיך להאמין (ולחזור על זה כמו מנטרה) שהוא עדיין יכול. שגם אם דיוקוביץ' ונדאל יותר טובים כרגע ברמת התוצאות, המשחקים שלו נגדם הם עדיין יותר עניין של יום נתון, הוא עדיין נותן לעצמו מספיק הזדמנויות לזכות בגראנד סלאמים - והיום שהוא ינצל אחת מהן לא רחוק. הוא לא הפסיק להטיס את כל המשפחה איתו מסביב לעולם. הוא לא פיטר את אנקון. הוא בעיקר לא נתן לפנטזיות שכולנו באיזושהי מידה חיים בהן - השליליות והחיוביות - להכתיב לו את המציאות. והמציאות, לפחות מאז 2003, לא השתנתה: כשפדרר משחק באמת טוב, הוא יותר טוב מכל מי שעומד מולו.