לילה אחד רוג'ר פדרר התעורר בבית מלון בטוקיו ולא ידע היכן הוא נמצא. הוא קפץ מהמיטה, צעק, קילל, וחיפש את דרכו בחדר החשוך. כמה שעות מוקדם יותר פדרר עוד התפעל משילוב העץ והאבן בחדר ("אני מתעניין בעיצוב פנים") ומחדר השירותים ("כמו חללית"), אבל מבוהל הוא רק חבט את רגלו כנגד מסגרת העץ הקשה של המיטה. יום למחרת נקבע לו משחק, והוא היה זקוק לקרח. מירקה, חברתו דאז (ואשתו כיום), התעוררה ומצאה אותו במצבו המעורער. היא חיבקה אותו, ניסתה להרגיע, אבל פדרר פחד, הוא מעולם לא התעורר בבהלה כזו. הוא תהה מדוע זה קרה. "מירקה חושבת ששיחקתי יותר מדי טניס", סיפר לאחר מכן, "אני חושב שאולי שתיתי יותר מדי סאקי בארוחת הערב". למזלו הטוב, במרוצת רוב העשור הקודם, שבו משל פדרר בעולם הטניס ביד רמה, הוא הפליא לפתח את היכולת לשלוט בחרדה. הוא אפילו נתן לה שם: "המפלצת".
"זה משהו שליווה אותי הרבה מאוד זמן", סיפר בעבר. "אתה מנצח כמעט בכל שבוע, ואז מפסיד מערכה ואנשים מיד אומרים שאתה משחק גרוע". פדרר היה כל-כך טוב, עד שהעובדה שהוא הפסיד מדי פעם עוררה תמיהה. לאחר שלא הצליח להגיע לגמר טורניר המאסטרס בסין, בשנת 2008, ציין בפניו אחד הכתבים, "אני חושב שזה לא מספיק בשבילך". פדרר, מספר אחת בעולם, שכבר הספיק עד אז לשבור שיאים רבים כל-כך בטניס המקצועני, השיב: "ומה מספיק בשבילך? תגיד לי אתה, ואני אעשה את זה בשנה הבאה, מה שלא יהיה".
כעת, כשהוא ניצב בישורת האחרונה של קריירה היסטורית, פדרר נאבק בחרדה מסוג אחר. רבים טוענים שהבעיה נעוצה בגיל שלו (באוגוסט יחגוג 31) ובתשישות מנטלית לאחר למעלה מאלף משחקים בקריירה. יכול להיות, אבל הבעיה של פדרר בשנתיים האחרונות לא הייתה העובדה שהוא הפסיד במשחקים חשובים, אלא האופן שבו הוא עשה זאת. בשנה שעברה, באליפות צרפת הפתוחה, הרולאן גרוס, פדרר קטע את הרצף הלוהט של נובאק דג'וקוביץ' בחצי הגמר, השיג יתרון מוקדם על רפאל נדאל בגמר, ושלט במשחק ביד רמה. את המפגן הדרמטי הוא סיים בדרופ-שוט מרהיב, שאמור היה להביא לו לניצחון במערכה. אלא שאז ניגש השופט אל מקום נפילת הכדור, ופסל אותו בגלל הפרש של שני סנטימטרים וחצי. מאותה נקודה פדרר נראה מוטרד. נדאל ניצח במשחקון, ואז בששת אלה שאחריו, ואז במשחק כולו.
גם על הדשא של ווימבלדון פדרר הפסיד בשנה שעברה כמו שלא הפסיד לעולם. הוא הוביל 0:2 במערכות ברבע הגמר מול ג'ו-וילפריד צונגה, אבל הפסיד 3:2 במערכות. עד לאותו משחק עמד המאזן שלו לאחר ניצחון בשתי המערכות הראשונות במשחק על 178 ניצחונות מול אפס הפסדים. בטורניר הבא זה קרה שוב. המעמד היה אליפות ארצות הברית, ופדרר היה ביתרון של שתי מערכות על-פני דג'וקוביץ', שהפגין, משחק לא יציב. לפדרר היו שתי נקודות משחק (מאץ-פוינט), אבל אז, משום מקום, הוא איבד את הקצב. דג'וקוביץ', בתערובת של ייאוש ואמונה, הצליח להחזיר כדור שאמור היה לנצח עבור פדרר את המשחק, בחבטה שזיכתה את דג'וקוביץ' באהדת הקהל ושברה את פדרר מבחינה מנטלית. פדרר אמנם האמין שהחבטה הייתה עניין של מזל בלבד, משום שדג'וקוביץ' "לא היה במשחק", אבל בד-בבד תהה לאחר המשחק שמא מדובר בחבטת ענישה מאת אלוהי הטניס; עונש על הישגיו: "אולי כבר זכית כל-כך הרבה, שצריך איזשהו איזון".
לווימבלדון 2012 הגיע פדרר על מנת לכפר על האסונות הספורטיביים האלה. בסיבוב השלישי הוא אמנם כמעט הפסיד לג'וליאן בנטו, אשר ניצח בשתי המערכות הראשונות. פדרר, במאמץ עילאי, הצליח לחולל את המהפך ולנצח - חוויית כמעט-מוות, שחשפה שוב שאינו בן-אלמוות בעולם הטניס. ההמשך כבר היה הרבה יותר טוב. הרבה יותר רוג'ר פדרר. תצוגת טניס טוטאלית בחצי הגמר מול המדורג מספר אחת בעולם ערב הטורניר, דג'וקוביץ' הובילה אותו לגמר מול יקיר האומה הבריטית אנדי מארי; ושם, לאחר שתי מערכות ראשונות מתוחות שהסתיימו בשוויון אחת, פדרר השתלט על המשחק והציג גאונות ספורטיבית מהי. אלוהי הטניס חזרו לחייך לבן המועדף ששב אחרי ארבע שנים לראשות הדירוג העולמי.
כעת עומדים בפתח המשחקים האולימפיים, שוב על הדשא של ווימבלדון שפדרר כל-כך אוהב, וקיים סיכוי שיזכה באות הכבוד היחיד שלא השיג עד כה: מדליית זהב לגברים במשחק יחידני (זהב בזוגות כבר יש לו מבייג'ין). פדרר מכיר את מגבלות הגוף שלו, את יריביו ואת טבעו המשתנה של המשחק. ההכנות למעמדים הגדולים הללו אינן רק עניין תובעני מבחינה פיזית, הן גם עניין של גילוי עצמי. וכמו כל דבר אחר אצל פדרר, לא מדובר במדע.
עשר שעות שינה בלילה
פגשתי את פדרר באליפות מדריד הפתוחה, בחודש מאי. הוא ירד ממטוסו הפרטי שזוף ומאושש לאחר חופשה בקריביים וחופשה מטניס של חמישה שבועות - מן ההפסקות הארוכות בקריירה שלו. הוא תרגל חבטות קלות על מגרשי האימון במדריד, ובחן את משטח החומר הכחול השנוי במחלוקת שהטורניר ניסה. דג'וקוביץ' ונדאל מצאו שמדובר במשטח בלתי נסבל, וחלקו את התובנה הזו עם העולם; פדרר, כדרכו, צלח את המכשול כבדרך אגב.
ישבנו בפינת חדר ישיבות חמור למראה. בפגישה פנים אל פנים פדרר נראה גדול יותר מכפי שמבטיחים 185 הסנטימטרים שלו. הוא ישב בכיסא פלסטיק קטן, רגלו האחת נחה על האחרת וזרועותיו משוכלות על חזהו. הוא לא זע בכיסא כדי למצוא תנוחה נוחה יותר, ולא החווה בידיים כשדיבר. הוא אמנם רק סיים חופשה, אבל חשב בעיקר על שעות שינה. "ביומיים האחרונים דווקא ישנתי", הוא אמר. "זה חלק גדול מהעניין, מבחינתי: להגיע לטורנירים האלה כשאני לא עייף".
פדרר אוהב לישון עשר שעות בלילה, ואפילו יותר, אם אפשר. כך יכולים השרירים שלו לרפות ולהחלים. "הדבר הכי גרוע זה להרגיש מעולה 90% מהזמן, אבל דווקא ברגע הכי חשוב, ב-10% שנשארו, להגיע לאיזה מין 'אוי, אני פשוט תשוש'. אני לא רוצה להרגיש ככה. אני רוצה להיות אקסטטי לגמרי, כאילו בעוד רגע אני קופץ מתוך העור של עצמי".
גם לאחר שנה נפלאה של טניס, מאז ההפסד ההוא לדג'וקוביץ' בניו יורק, פדרר עדיין סוחב אותו על גבו. "מה ששיחק לטובתו הוא הביטחון העצמי", הוא מנתח. "אנשים שוכחים לפעמים כמה זה חשוב. כשאתה בטוח בעצמך, כמו שאני עכשיו, אתה לא מפקפק בעצמך. אתה פשוט פועל. ואז אתה מרגיש, 'כן, זה היה פשוט נורמלי'. ואחר כך אתה מסתכל לאחור ואומר, 'די, אני לא מאמין שעשיתי את זה'. ואני חושב שזה מה שקרה לו - וזה לא שיחק לטובתי".
פול אנקון, מאמנו של פדרר (שהיה גם מאמנם של פיט סמפראס ושל טים הנמן, ידידו של פדרר) סבור שההפסד באליפות ארצות הברית פתוחה של הסתיו שעבר לא קשור לבעיה האמיתית של פדרר. חבטת ההחזרה ההיא של דג'וקוביץ' הייתה "קלישאה".
פדרר, כמו פדרר, שאף להתבוננות פנימית מעמיקה יותר: "חזרתי לבדוק את הבסיס. חשבתי לעצמי, 'איך יכול להיות שאני מפסיד במשחקים הצמודים האלה?', כי באמת הפסדתי משחק קשה אחד בווימבלדון ומשחק קשה אחד בצרפת, ועוד שניים-שלושה משחקים קשים. זה עניין מנטלי? זה עניין פיזי? זה קשור להכנות? איפה היה הראש שלי?".
בוכה אחרי כל הפסד
על המגרש נודע פדרר בזכות יכולתו להתמקד, הניכרת במבט חסר הרגש שיש הטועים לראות בו עדות לניתוק או להיעדר התלהבות. נראה שהוא נמצא בעולם משלו, וחובט בשביל עצמו בלבד, כך שהצפייה בו היא כמעט פריבילגיה. אלא שהמבט הזה הוא למעשה מעין מסכה שהוא עוטה כדי לסכור את נחשולי הזעם שעמדו בינו לבין אי-אילו ניצחונות בראשית הקריירה.
כיום פדרר מתבדח על האופן שבו היה משליך מחבטים ופוצח במונולוגים של שנאה עצמית, אבל חוסר השליטה הרגשית שלו היה בשעתו בעיה של ממש. בצעירותו תבעו ממנו לקום מוקדם (דבר שהוא עדיין שונא לעשות) ולנקות את השירותים כעונש על כך שהשליך את המחבט שלו והרס את הרשת. פעם נקנס משום שלא התאמץ מספיק במשחק. לפעמים זכה לקריאות בוז מן הקהל; הוריו סירבו לדבר איתו. "אף פעם לא הייתי כישרון על כמו טייגר וודס או כמו מרטינה הינגיס", הוא מעיד על עצמו. "הייתי ידוע כשחקן מוכשר, אבל בכל רגע נתון לא הייתה שום אפשרות לדעת לאן הכישרון הזה ייקח אותי".
כשהיה בגיל ההתבגרות, עזב את הבית כדי להתאמן במרכז הטניס הלאומי של שווייץ. המרכז שכן בחלק דובר הצרפתית של המדינה, ופדרר, שדיבר גרמנית-שוויצרית ומעט אנגלית, נדרש להתאמץ כדי לתקשר עם בני גילו. הוא בילה חלקים ניכרים מזמנו בחדר, אוכל קורנפלקס, ממתין לסוף השבוע ובוכה בדרך לרכבת שלקחה אותו אל המשפחה המארחת שלו.
אולי במפתיע, גורם חשוב בהתפתחות כישרון המשחק של פדרר בנערותו היה אתיקת העבודה שלו. הוא שנא להתאמן. "אני לא איש של אימונים", הבהיר לא אחת. קואורדינציית היד-עין שלו, כמו גם הזיקה שלו אל הכדור, היו טובות די הצורך כדי שיוכל לעגל פינות ובכל זאת להתחרות ולנצח. "תמיד ידעתי שזה אצלי ביד, השאלה היא אם יש לי את זה גם בראש וברגליים".
המכשול המשמעותי ביותר בשנות התבגרותו היה הראש. התפרצויות הזעם שלו עלו לו באנרגיה רבה, הסיחו את דעתו והובילו להפסדים, אשר לא תרמו רבות למצב. "מאז גיל 8 ועד בערך 15, הייתי בוכה אחרי כל משחק שהפסדתי", הוא מספר.
בתור שחקן צעיר, פדרר לא היה בן לוויה מוצלח לנסיעות. בילדותו הוא היה צמחוני ובררן מאוד. "ניוקי עם גורגונזולה ופסטה עם רוטב עגבניות", נזכר פיטר לונדגרן בשתי מנות שפדרר נהג להזמין. "רציתי לשכנע אותו לאכול בשר". במשך השנים, רק מעטים בילו עם פדרר זמן רב יותר מאשר לונדגרן - שחקן מקצועי לשעבר משוודיה, שהביס שחקנים דוגמת איוון לנדל ואנדרה אגסי.
לונדגרן מתהדר בזקנקן ובשיער ארוך ומדובלל, ונראה יותר כמו גיטריסט של להקת רוק כבד מאשר כמו מאמן טניס. כשנפגשו לראשונה, בשנת 1997, פדרציית הטניס השוויצרית שכרה את שירותיו של לונדגרן כדי לסייע בפיתוחו של הכישרון הלאומי הסוער. כאשר החליט פדרר לעזוב את הפדרציה ולצאת לקריירה מקצוענית עצמאית, הוא שכר את לונדגרן כמאמן והחל לממן את הקריירה של עצמו. "הרגע שבו הוא התבגר באמת היה הרגע שבו היה צריך להתחיל לממן הכול בעצמו", מספר לונדגרן.
כמעט עשור חלף מאז שאימן את פדרר. התלמיד לשעבר זכה מאז בתארים רבים עד כדי כך, שאת מסעותיו הוא עושה כיום במטוס סילון פרטי - בפורבס נכתב לאחרונה כי הוא האתלט החמישי בעושרו בעולם, ומרוויח למעלה מ-50 מיליון דולרים בשנה, בעיקר הודות ל"מערך החסויות המרשים ביותר בעולם הספורט".
"אין דבר שהוא לא יכול להבין"
פן אחר של הגאונות של פדרר היה מיצובו העצמי במותג יוקרה גלובלי. יש לו גם בושם משלו ("להרגיש את המגע"), והוא ידוע בזכות החוש האופנתי שלו ועומד בקשר קרוב עם עורכת ווג, אנה וינטור. "הוא מת על זה!", סיפרה וינטור כשדיברנו על העניין של פדרר באופנה. "הוא אוהב את היצירתיות, הוא אוהב את ההומור, הוא אוהב את האישיות".
פדרר חלק איתה רעיונות באשר לכמה מן התלבושות המובחנות יותר שלבש, דוגמת ז'קט הספורט הלבן עם העיטור המוזהב, כמו גם חגורה שחגר פעם מעל מכנסי הטניס שלו. הם אפילו שוטטו יחד בעולם. "אני זוכרת שלפני כמה שנים לקחתי אותו לכמה תצוגות אופנה במילאנו, והצגתי אותו שם בפני כמה מעצבים ידועים מאוד, והוא היה פשוט המום", אמרה וינטור. "הם התרגשו נורא לפגוש את רוג'ר, אבל הוא התרגש לא פחות לפגוש אותם".
העובדה שפדרר מיודד עם עורכת ווג היא עניין פלאי בעיני לונדגרן, שזוכר את המלתחה הישנה של פדרר: "היה לו ארון עם שני זוגות ג'ינס". בימים המשותפים שלהם בסבב הטניס, פדרר ולונדגרן בילו יחד זמן כה רב, שהם החלו להפגין דמיון פיזי. פדרר הופיע באותה התקופה עם שיער ארוך ועם זיפים, כמו המאמן שלו. פדרר נהג אז לצפות במשחקים שלו ולהתפעל. "הוא אהב לראות את עצמו בווידיאו", אמר לונדגרן.
בגיל ההתבגרות נהג פדרר להאזין ל"בקסטריט בויז" ולצפות בהיאבקות מקצוענית. "תמיד די אהבתי את ה'אנדרטייקר', עכשיו אני ממש בעניין של הרוק", אמר ב-2002. לונדגרן לא גילה עניין בהיאבקות, אבל אהב לשחק עם פדרר במשחקי וידיאו, שהיו לקרבות מורטי עצבים. לונדגרן מספר שניצח רק לעתים נדירות, אך אז היה פדרר נמלא חמת זעם כזו, שהיה תולש את הקונסולה מן הטלוויזיה ומשליך אותה לצד השני של החדר: "הוא היה אומר לי, 'אל תדאג, אני פשוט אקנה חדשה'".
אחד המשחקים החביבים על פדרר היה משחק ג'יימס בונד. "הוא היה מתקשר אליי מהחדר שלו והיה אומר, 'בוא לעזור לי, אני לא מצליח לעבור את הדלת הזאת'. ואני הייתי אומר לו, 'רוג'ר, אם יש בעולם מישהו שמסוגל לעבור את הדלת הזאת, זה אתה'. ואחרי שעה הוא באמת היה מתקשר אליי ואומר לי, 'צדקת, נכנסתי'.
"בכל פעם שהיה לו משחק חדש הוא היה מנצח בו בתוך יומיים", ממשיך לונדגרן. "כזה מין ראש יש לו - אין דבר שהוא לא יכול להבין".
כל הזמן בשליטה
כדי לזכות בטור טניס מקצועני, פדרר חייב היה להבין מה קורה אצלו בראש. תחילה לא הצליח לנצח. פעם הפסיד ברצף את הסיבוב הראשון בשישה טורנירים בזה אחר זה. הוא הגיע לניו יורק כדי להיכנס לאליפות ארצות הברית הפתוחה, הפסיד שוב, ולא הצליח להיכנס אל הטורניר שלאחר מכן זכה בו חמש פעמים ברציפות.
האגו שלו לבש צורה ייחודית בתכלית. "החלום שלי היה שלא יזהו אותי בתור מישהו אחר", מספר פדרר כשהוא נזכר בשאלות שהפנו אליו מעריצים. "'אתה קרלוס מויה?', 'אתה טומי האס?', ואני אמרתי, 'לא, אתם מתבלבלים'. אתה רוצה להיות מפורסם בזכות מי שאתה, לא? אני לא רוצה לשחק כמו מישהו אחר. אתה רוצה להיות מפורסם בתור עצמך, נכון?".
פריצת דרך אירעה ברומא, ב-2001, במשחק צמוד מול מרט סאפין, כישרון סוער אחר. אחר כך, בטלוויזיה שבמלתחות, צפה פדרר ברגעי השיא של המשחק. השדרנים לא דיברו על חבטות הפלא שלו או על האופן שבו גבר על סאפין, שהיה בעל דירוג גבוה משלו באותם הימים. במקום זאת התקיים דיון השוואתי בטכניקות שבירת המחבטים של שני השחקנים האמוציונליים. פדרר היה נבוך עד כדי כך מהופעתו הטלוויזיונית הזו, שהחליט להפסיק לאבד את העשתונות במגרש. במקום לבטא את הרגשות שלו, החליט להסתיר אותם. היו שביקרו את ההחלטה, היו שמצאו שפרצוף המשחק החדש שלו משעמם.
"אני צריך לשלוט ברגשות", אמר ב-2003, לפני שזכה לראשונה בווימבלדון. "אני מרגיש שאם אני מחצין יותר מדי, זה עלול להתנקם בי במשחק הבא. הרגשות נשארים. אני רוצה לשמור הכול לסוף".
הניצחונות הנונשלנטיים היו רעיון טוב, מתברר, והפכו למרכיב בנוסחה של פדרר להצלחה. הוא הוציא שחקנים אחרים מן המשוואה, ולאחר כל נקודה הפנה מהם את מבטו כדי להתמקד. הרוגע, ולכל הפחות החזות הרגועה, הילכו אימים על שחקנים אחרים: איך יכול פדרר לשחק טניס כה אמנותי בלי להפגין שום רגש. "אני חושב שזה יתרון", אמר בעבר. "היריבים שלי לא יודעים אם איזשהו מהלך יכול לעבוד לי עכשיו עשר פעמים ברצף. אולי זה היה פשוט מזל, מי יודע; אבל אם כן, אני לא צריך להבהיר להם את זה".
מרגע שהבין איך לנצח, פדרר נדרש להבין גם כיצד לחיות. כמה חודשים לאחר שזכה לראשונה בווימבלדון, החליט לעזוב את לונדגרן ולשחק בלי מאמן. זו הייתה החלטה משונה, בשעתו, בייחוד בהתחשב בכך שזה עתה זכה בפרס הנכסף ביותר של עולם הטניס. בדיעבד, התקופה נטולת המאמן הייתה קריטית להערכה העצמית שלו; לא היה לו במי להיעזר, לא היה לו אל מי לפנות. הוא הפך לכוכב על, ולא פעם הזמין את מגרשי האימון שלו בעצמו. "למען האמת, הייתי בשליטה", הוא אומר. "אני חושב שזה היה מאוד חשוב מבחינתי, ללמוד ממש על החיים, לדעת איך להתנהל בלי שמישהו כל הזמן אומר לך מה לעשות".
אגרסיה נטולת מצרים
כיום, פדרר לא נאבק רק בגיל, הוא נאבק גם בטניס עצמו. במשך השנים נדרש להתמודד עם תנאי משחק מאתגרים יותר ויותר, אשר פועלים לטובת יריביו המסוכנים ביותר - דג'וקוביץ' ונדאל. ועם כל השיפורים הטכנולוגיים, הטניס נעשה למעין משחק וידיאו חדש שפדרר נדרש להסתגל אליו. כבודם של התשוקה ושל הגיוון במקומו מונח, אך הדבר המגדיר את אופי המשחק של פדרר הוא אגרסיה נטולת מצרים. הוא מעדיף לתפוס כדורים מוקדם, בעלייה, לסיים נקודות מהר עם חבטות מנצחות (ווינרים), לזכות ביתרונות מהירים עם ההגשה המוצלחת שלו, ולשמור אנרגיה. אלא שהמגרש המודרני, שבו הוא נדרש להתמודד כעת, מעלה על נס את התכונות ההפוכות: אתלטיות מעל כישרון, סיבולת מעל תחכום. "זה באמת הרבה יותר קשה", הוא מודה. "אתה מנטרל את היריב, אתה מתיש אותו, ובסוף מישהו מפספס". הטניס הפך למלחמת התשה. קרב גלדיאטורים.
אויב אחד הוא המשטח. סמפראס היה שחקן מהולל, אבל המשחק שלו היה לא פעם צפוי ומשעמם. הגשה חזקה, ווינר. הגשה חזקה, וולי, ווינר. עסקנים בכירים בעולם הטניס ביקשו להפוך את המשחק למרגש ולמושך יותר עבור קהלי המיינסטרים. לצורך זה החלו להאט את מהירות תנועת הכדור על המגרשים. בווימבלדון, לדוגמה, החליפו דשא כדי להשיג משטח קופצני יותר ומחליק פחות. במגרשים הקשים, שעליהם משוחקים מרבית הטורנירים בסבב המקצועני, לרבות הגראנד-סלאמים של ארצות הברית ושל אוסטרליה, עומדות לרשות יצרני המגרשים דרכים מתוחכמות יותר לשלוט בגודל גרגירי החול המעורבבים בצבע המשמש במגרשים ובמספרם. התוצאה היא משטח דמוי נייר זכוכית, ומכאן, כדור שנשאר במשחק זמן רב יותר ומביא להתמודדויות דרמטיות יותר.
גם המחבטים השתנו. עיצוב המסגרות והחומר שממנו הן עשויות - "אבק קסמים", כשם שהוא מכונה בתעשייה - התקדמו באופן המקל על השחקנים לחבוט בעוצמה, וחשוב לא פחות, השחקנים משתמשים במיתרי פוליאסטר חדשים, שבזכותם קל יותר להחזיר הגשות חזקות ולייצר יותר ספין בכדור. אחת מיצרני המיתרים, לוקסילון, פועלת בבלגיה ומתמחה גם ברצועות לחזיות ובחומרי תפירה רפואיים. מרגע שנכנסו למגרש, המיתרים של לוקסילון שינו את הטניס מן הקצה אל הקצה.
בעידן טרום מיתרי הפוליאסטר המיתרים במחבטים היו עשויים ממעי בקר מעובדים. מיתרים עשויי מעיים מספקים "משחק חי", כלומר, מעין ניתור מהיר לאחר חבטה או החזרה של הכדור. מיתרים עשויי פוליאסטר מספקים תגובה הפוכה. היו שתיארו את ההרגשה כ"מתה", אף שהסוד הוא שהמיתרים בעצם חלקים, כך שבמפגש עם הכדור הם מחליקים עם הפגיעה ואז מנתרים שוב למקומם, ומספקים לכדור משנה כוח. התוצאה היא שלפעמים כדור נראה כאילו הוא בדרכו אל מחוץ לתחומי המגרש, אבל נוחת בפנים, מצב שכבר זכה לכינוי "חבטת לוקסילון".
המיתרים הללו שללו את היתרון שהיה למגישים חזקים, והעבירו אותו לדור חדש של לוחמי קו אחורי דוגמת נדאל, שאינו רק שחקן מוכשר להפליא, אלא גם שחקן שיודע כיצד לנצל לטובתו את ההתפתחויות הטכנולוגיות. הוא משתמש, לדוגמה, במיתר פוליאסטר מתומן, שצורתו מאפשרת לכדור לקבל ספין ניכר אף יותר. חבטת כף היד שלו (פורהנד) מפיקה, בממוצע, 3,200 סיבובים בדקה - יותר מאשר כל שחקן אחר בפסגה. הממוצע של פדרר הוא 2,700 סיבובים.
פדרר, מצדו, אינו מאוהדי הטכנולוגיה החדשה. הוא מתעקש להשתמש במחבט עם ראש תשעים אינץ' - הקטן ביותר בטור. והוא עדיין משתמש גם בשילוב של מיתרי מעיים טבעיים. הוא מסרב להיכנע לדרישותיו הטכנולוגיות של המשחק המודרני. פדרר אמנם מודע לכך שהשינויים האלה הם חלק מן האבולוציה של הטניס, אבל הוא החליט לנצח (או להפסיד) בדרכו שלו. "אפשר לראות איך המשחק משתנה בכל חמש שנים, פחות או יותר", הוא אומר. "אולי המיתרים, אולי הטכנולוגיה של המחבט, אולי הכדורים שמשתמשים בהם, אולי ווימבלדון - פתאום הדשא קצת שונה, או שפותחים את המכלים של הכדורים מעט מוקדם יותר".
פדרר, כאמור, מעדיף את הגרסה הקלאסית של המשחק. "מה שאהבתי בה היה שאתה חייב לתת חצי וולי לאחור על הרגל האחורית, ופשוט לנסות להכניס מכה קטנה, שלא יעשו לך לופ (חבטת העברה קשתית)", הוא אומר. "מבחינתי, זה היה הרבה יותר מרגש אז מאשר לחבוט עכשיו חבטה מנצחת".
למשחק המודרני יש גם יתרונות, הוא מודה, אף שלרוב הם אינם לטובתו. "אני חושב שהמשחק כעת הוא אתלטי במידה שלא תיאמן. אף פעם לא ראיתי את המשחק ברמה כזו של אתלטיות. אתה מסתכל על הרמה של השחקנים המובילים, זה משהו מיוחד".
חולשות? "אני לא יודע"
בשנת 2008 איבד פדרר את המקום הראשון בדירוג לטובת נדאל. זו לא הייתה חוויה קלה. "לא אהבתי את איך שזה נשמע, שמציגים אותי על המגרש הראשי ואומרים, 'והנה מספר שתיים בעולם'. זה פשוט לא נשמע נכון. או שאני מספר אחת או שא ני אלוף הגראנד סלאם, אבל אני לא מספר שתיים". כמה שנים לאחר מכן, באליפות אוסטרליה הפתוחה, הוא הבחין גם בשינוי באופן שבו הציגו אותו. על פי רוב היה הכרוז, קרייג וויליס, מציג את פדרר בשרשרת של תאריו המקומיים ("הוא האלוף לשנת 2004. הוא האלוף לשנת 2006. הוא האלוף לשנת 2007. הוא האלוף לשנת 2010. הוא... רוג'רררר פדרררררר!"). הפעם קיצר וויליס את המהלך הדרמטי, והציג את פדרר כ"אלוף ארבע פעמים".
וויליס סיפר לי כי פדרר ניגש אליו אחר כך. "היי, מה קרה לכל השנים?", פדרר ספק התבדח. "רוג'ר, זה רק השבוע הראשון", השיב הכרוז.
אבל טניס זה לא הכול בחיים. אפילו לא אם אלה החיים של פדרר. יש שציינו כי הפעמים שבהן התקשה פדרר להכריע משחקים קשים אירעו במקביל לבואן לעולם של שרלין ריבה ומיילה רוז, בנותיו התאומות. העובדה היא שעד השבוע בלונדון, הוא לא זכה בגראנד סלאם, מאז שהיו פעוטות. כשהילדות חולות, גם הוא חולה. "אני לוקח את החיידקים ומחבק אותן, ומנסה לעזור להן להרגיש יותר טוב", אמר מוקדם יותר השנה. "ואם אני נדבק, אז חבל מאוד".
במאי, במדריד, סיים פדרר את מסע הגילוי העצמי הטניסאי שלו. הוא ניתח את כל הגורמים במשוואה - ומצא שאין איתו שום בעיה מיוחדת. "זה לא היה טורניר רע", הוא אומר באנדרסטייטמנט למי שזה עתה זכה בטורניר. שאלתי את פדרר מה החולשה הכי גדולה שלו. נדמה שהשאלה בלבלה אותו. "אני לא יודע לבשל וככה", הוא השיב. אז השתהה כדי להגות בהודאה הזו. "אני מניח שאילו הייתי לומד לבשל, אז הייתי יכול לעשות את זה, מבין? ככה שזאת אפילו לא חולשה, זה סתם משהו שאני לא יודע לעשות.
"אם יש לי חולשות?", הוא ממשיך, "בטח, המון". דחקתי בו לספר לי על אחת מהן, לא משנה איזו. "אני לא יודע... ברצינות, אני חושב שלפעמים אתה צריך גם לשמוח במה שיש לך במקום לנסות תמיד לחפש עוד משהו. אני מאמין יותר בעבודה על היתרונות שלך מאשר בעבודה על החסרונות".
אנקון, מאמנו, אומר שיחסו של פדרר לתהילה הוא עניין ייחודי: "הוא אוהב את מי שהוא הפך להיות". ופדרר מאשר: "אני חושב שאין מי שלא אוהב להיות פופולרי. אני תמיד משחק במגרש המרכזי. אף פעם לא מזיזים אותי... כל אלה דברים שעבדתי מאוד קשה בשבילם, אז לבוא עכשיו ולהגיד 'בסדר, מספיק לי' וללכת, זה דבר שקשה מאוד לעשות, כי אני ממש אוהב את זה. אני יודע כמה קשה לשחק במגרש 25 מול עשרה צופים שעומדים ליד הגדר. זה לא אותו דבר. יהיה לי קשה ללכת לשחק שם עכשיו".
ומשהו לסיכום: "אני במצב מדהים כעת, שבו השגתי הרבה יותר משחשבתי שאשיג אי-פעם. כל מה שאני אשיג עכשיו זה פשוט בונוס". ואפשר רק להוסיף, בונוס של כולנו. שלא ייגמר לעולם.