אלה ימים מופלאים להיות חובב ספורט: היורו הבטיח וגם קיים, לברון נכנס להיסטוריה, פדרר המשיך לשכתב אותה, ואוטוטו אולימפיאדה, החוויה המושלמת. פלפס, בולט, רודישה וגבולות היכולת האנושית שוב על הפרק, ועמה גם זו הישראלית, עם אתלטים שעובדים כמו חמורים בשביל להביא זהב "לכולנו". אבל עזבו שטויות, בואו נדבר על מה שמעניין באמת: בעד מי אתם - קופמן או כספית? אופירה או קורנפיין? שרף או קופל? באיזה קבוצה אתם חתומים לעונה הקרובה - 102 או 103? ספורט 5 או ONE? איך אתם אוהבים את ניבולי הפה שלכם? את ההקנטות? את הזלזול? את סגירת החשבונות? את הבוז לספורטאים? יש "איזה לוכטי" (אלוף עולם ואלוף אולימפי ריאן לוכטה, בשבילך מר פרימו). את הבוז לענפים שלמים? יש איזה ענף שולי "של קופמן" (כדוריד, ספורט אולימפי מן המשובחים שיש, בשבילך מר שליימה).
גורמי ההקצנה ברורים למדי. זו התחרות הישירה בין הגופים שהתעצמה והוציאה את השדים למלחמת גוג ומגוג. זה לא רק בספורט יקפצו מיד המנבלים, גם בפוליטיקה ובכלכלה עיתון אחד אומר ככה, אחר אומר ככה, וחפשו את האינטרס. אחר יאמר שהפריים-טיים שלנו מלא בזבל, אז מה אתם רוצים מהספורט, ואחריו יקפוץ גם זה שיגלה את אמריקה ויכריז שאנחנו חברה אלימה, וזה בכלל הכיבוש שמשחית, וזה מה יש, אז תאכלו לקרדה, כמו שקופמן אומר.
זה המקום לשים את הלקרדה בצד. תקשורת הספורט תמיד הייתה הילד השובב - זו שמרשה לעצמה למתוח את גבולות הטעם הטוב ואת לשון הרע - אבל לתקופה האחרונה אין תקדים, ואם לא תיעצר גם לא תהיה ממנה דרך חזרה. מעולם לא היה הפער בין תקשורת הספורט ובין הספורט גדול כל כך. אני צועק משמע אני קיים, אני מקלל משמע אני צודק, ואיפה הספורטאים בכל הסיפור הזה - לא קיימים. תעלו לי סוכן על הקו, עסקן או רוכש פוטנציאלי, רצוי הזוי או עם פה ג'ורה, ואחרי המבול.
אם קופמן, איינשטיין, פרימו, אסייג, ברקוביץ', גרשון, רביבו, אוחנה, השרפים והלאה אנשים שספורט הוא חייהם, באמת אוהבים ספורט, ואין לי ספק שהם אוהבים, הם חייבים להבין שכך זה לא יכול להמשיך, ושעליהם החובה לבלום את הסחף. הקהל שכבר הדיר את עצמו מהמגרשים ידיר את עצמו בסופו של תהליך גם מהגופים המשדרים. מי שכבר לא מאס, ימאס, אין מנוס. הרי הספורט הישראלי כבר נרמס, כמעט ולא קיים, רק העסקונה והדיבורים מסביב. המכות והפצצות. כמה זמן זה כבר יכול להחזיק, כמה עניין כבר לייצר, כשהמשחק עצמו הוא בחזקת נעדר; ובואו נספור ביחד את הימים לרגע שבו הורה יחסום בפני הילד שלו את ערוץ הספורט, ממש כמו שחוסמים פורנוגרפיה.
אבל לפני שהמנבלים והמתלהמים יבינו שללא ספורט בר-קיימא גם להם לא יהיה קיום, קריאה נואשת אל הלא מתלהמים. עפר שלח, מודי בר-און, ניב רסקין, נדב יעקבי, אבי מלר, יורם ארבל, שגיא כהן, מירי נבו, אלי אילדיס, יונתן ועמיחי - חדלו להעלים עין ממה שקורה לכם מתחת לאף. הפסיקו לחיות בתוך חלקת האלוהים הקטנה שלכם. כי אם תמשיכו לעשות זאת, עם הזמן לא תהיה לא חלקה ולא אלוהים. מדובר בכיבוש זוחל ואלים של תרבות הדיון, של השיח הספורטיבי.
כמו בפוליטיקה, כמו בחיים, הרוב הדומם והשפוי חייב להבהיר שככה לא ממשיכים. לא עוד שלושת הקופים, לא עוד עלה תאנה המחסה על התדרדרות מוסרית מלאת שנאה. זה הזמן להכריז: אין משחק, כי אחרת באמת כבר לא יהיה.
זה התחיל בקטן, בגליצ'ים, והשתלט על האתרים כולם. זה המשיך ביציע עם קופמן עצבני אך ענייני, והפך להיות בובה של לילה, רק בלי הבובות. זהו הזמן של הרוב הדומם להרים קול ברור, ולהחזיר את הקיצוניים הצעקניים אל השוליים הסהרוריים. זה הזמן לצאת מאדישות ולהציב מראה שחורה מול ההנהלה. זה הזמן לנצל את האשראי הציבורי המאוד רחב שאתם זוכים לו מאוהדי הספורט, ולעשות מעשה. זה הזמן להבין שאם לא תעשו את זה, אתם הבאים בתור להיבלע.
ביום שקברניטי הערוץ יאלצו, למשל, לקבוע על איזו משתי התוכניות לוותר, על "חמישיות" האיכותית או על "היציע" הבהמית, על מה עפר שלח היקר אתה חושב שהם יוותרו?