"גם לגדול המיליארדרים יש פינה קטנה בנפשו שבה נשמר הדבר האחד שבו נכשל, והאופי האנושי מוביל אותנו שוב ושוב לכישלון הזה הטורד את שלוותנו ומונע מאתנו להרגיש מסופקים", אומר ששון גבאי המככב, לצד לאורה ריבלין ויצחק חזקיה, בעיבוד החדש שביים רוני פינקוביץ' למחזה המופתי "מלאכת החיים" מאת חנוך לוין.
23 שנים אחרי שהועלה לראשונה בתיאטרון הלאומי הבימה, בכיכובם של ניסים עזיקרי ז"ל וליא קניג תבדל"א, משיבים גבאי וריבלין לבמת בית לסין את יונה ולביבה פופוך. בני זוג הקשורים בתלות הדדית מוחלטת, מה שלא מונע מיונה להתעורר באישון לילה ולהחליט שמאס באשתו וברצונו לחפש חיים אחרים ויפים יותר בשנים המועטות שנותרו לו.
גם אחרי שהוא מתעלל בלביבה, וזוכה לביקור מחברו ההיפוכונדר גונקל (חזקיה), המוכיח לו שחייהם של אחרים עלובים אף יותר משלו, לא מוצא יונה מנוח לנפשו עד לסוף הטרגי-קומי הבלתי נמנע.
"אני לא יודעת אם יש בי הזדהות עם תחושת ההחמצה", מודה ריבלין. "הייתי מגדירה את זה כסוג של אי-שקט, חיפוש תמידי, כעס, ביקורת, סקרנות לגלות עוד, לחלום על עולם דמיוני. זה מנוע חזק מאוד המכיל חרדות והרבה שמחה".
- שניכם עבדתם בעבר עם חנוך לוין. איזה רושם הותירה בכם ההיכרות האישית והמקצועית איתו?
גבאי: "השתתפתי בשנות ה-80, כשחקן צעיר בתחילת דרכי, בשלושה מחזות שלו כמעט ברצף, ונוצר בינינו קשר קרוב שכלל לא מעט ערבים שבהם התארחתי בביתו.
"לומר שהיה איש צנוע ומקסים זה לחזור על מה שצוין אינספור פעמים, אבל רוב עבודותיו הועלו במהלך השנים בתיאטראות הקאמרי והבימה, וכאשר הפכתי לשחקן קבוע בבית לסין, הקשר התפוגג עד שמנהלת התיאטרון ציפי פינס החליטה, לפני כשלוש שנים, להעלות את 'מלאכת החיים'. לקח זמן עד שהעיתוי היה נכון עבורי ועבור שאר המעורבים בהפקה, אבל היה לי לעונג גדול להתמודד שוב עם השפה הייחודית של האיש הזה".
ריבלין: "גילמתי את פוגרה בהעלאה המקורית של המחזה 'חפץ' בשנת 72 בתיאטרון חיפה, וב'הופס והופלה' בשנת 92 בהבימה, והכרתי אותו במהלך החזרות. האמת היא שאני לא דברנית גדולה, וגם הוא לא היה, למרות שהציע לי פעם לבוא לראות את השקיעה מהמרפסת שלו. "הרגשתי שהוא קולט ברנטגן אנשים, או פן מסוים שלהם, ואולי מתוך הערצה אליו ולמוחלטות שלו שמרתי מרחק".
כתב על ומתוך החיים
למרות שגבאי ורבלין - שניים מהשחקנים היותר מוערכים בתיאטרון הישראלי, עובדים שנים רבות באותו תיאטרון, רק לעיתים נדירות יצא להם לשחק זה לצד זו. ועדיין, הכימיה ביניהם על הבמה נראית כמנגנון משומן, רב-שנים.
ריבלין: "בעיניי ששון הוא שחקן נדיר שזכות גדולה לי לעבוד איתו, ודווקא את התחושה הזו של כבוד אליו הייתי צריכה לפרק בתחילת החזרות כדי להביא משהו אחר, וזה היה מעניין. אני תמיד סקרנית, ונהנית לראות איך דינמיקה ממשיכה להיבנות ולהתפתח לעוד ועוד אינטימיות ואיך לביבה ויונה מתערבבים עם ששון ולאורה".
גבאי: "הפעם האחרונה שבה לאורה הייתה זוגתי על הבמה הייתה במחזה 'התאונה' של הלל מיטלפונקט, ולמרות שעברו שמונה שנים הרגשתי שאני מחליק לתוך זוגיות בימתית מחודשת איתה בטבעיות גמורה. בין השאר כי בשנינו הייתה הבנה עמוקה לדמויות ולקשר ביניהן, שיש בו כל המגוחך והכעור, אבל גם כל הנוגע ללב בזוגיות. "הרי הסיבה העיקרית שבגללה יונה מרשה לעצמו להטיח בלביבה מונולוג כל-כך נוקב על האכזבה שלו מחייו היא הקרבה שהוא חש אליה".
ריבלין: "זה מחזה הנותן הצצה חריפה, גרוטסקית, אלימה אבל מאד אנושית ומלאת אהבה לתוך זוגיות של שני אנשים".
גבאי: "העובדה הכי חשובה בעיני היא שחנוך לוין, עם כל הציניות ועליבות הנפש ברבים ממחזותיו, הוא בסופו של דבר אוהב חיים גדול. בעיניו, גם החיים הנחותים ביותר ראויים שיחיו אותם והפחד הגדול ביותר הוא המוות".
- מדוע, לדעתכם, הגבר במחזותיו הוא תמיד המפנטז בעוד האישה היא הפרקטית?
גבאי: "כי חנוך כתב על ומתוך החיים, וככה זה בחיים. מה מקור הכעס של יונה על אשתו? היא הרי לא עשתה דבר פרט לאמירת האמת: 'אלו החיים שלך, לא יהיו לך אחרים, תעשה את המיטב עם מה שיש'. האמת כואבת, מה לעשות".
ריבלין: "אולי כי ככה גידלו אותנו האימהות שלנו. הדוגמה שראינו מילדות היא שהאישה היא מרכז הבית, מתמרנת בין הרבה משימות בלתי אפשריות, בעוד הגבר יוצא לעבוד ומרוכז בפרנסה ובקידום עצמו בלבד. זה טבוע בנו, אם כי אני מגלה שאצל הדור הצעיר זה כבר אחרת".
הצגת הבכורה של "מלאכת החיים" תתקיים ב-23 בחודש, בבית ציוני אמריקה בתל-אביב