ביום ראשון שעבר נכנסתי, סביר להניח שבפעם האחרונה, לבנין "מעריב". כמו רבים מחבריי הגעתי גם אני למחלקת השכר שבקומה השלישית. חתמתי על טפסי הפיצויים ועל סיום התקשרות עם העיתון. כך, בכמה טפסים פורמליים עליהם התבקשתי לחתום כאן וכאן, הגיעו לסיום 10 שנים של עבודה במה שעופר נמרודי נהג לכנות "משפחת מעריב". 10 שנים זה פרק זמן משמעותי, במיוחד כשאת בת 30.
כשהגעתי ל"מעריב" הייתי משוחררת טרייה מצה"ל, שבכל יום שישי בבוקר רצה למכולת מתחת לבית לפתוח את "כל הזמן" (היום קוראים לו "זמן ירושלים"), מקומון "מעריב" בו עבדתי. הדופק האיץ מול כתבות שער שנשאו את שמי, ובאותה מידה גם מטורי צד קטנים. עיתונות הייתה, ועודנה, חלום שהתגשם. כעבור 3 שנים עברתי לעיתון הארצי. הבניין המתקלף ברחוב קרליבך הפך, סלחו לי על הקלישאה, לבית.
בזמן שהייתי כתבת חינוך ואחר-כך עורכת בדסק החדשות ובמוסף לשבת התעצבו חיי הבוגרים: למדתי, נישאתי, ילדתי, וכל הזמן הייתי עיתונאית. עיתונאית ב"מעריב". מהיום הראשון אמרו לי תמיד "'מעריב'? זאת ספינה שוקעת. תברחי משם". אבל הספינה לא שקעה, ואני לא ברחתי.
מדי כמה חודשים היה מגיע סבב קיצוצים או פיטורים. הימים האלה בהם טלפון ממספר חסוי גורם לך ליובש בפה. הימים בהם אתה מתכווץ מול הקולגה הוותיק שלך שאורז את חפציו ויוצא אל האוקיינוס שבחוץ. הספינה אולי שקעה, אבל לפחות עוד עמדנו על הסיפון.
ואז הצונאמי הגיע גם לחוף שלי. תפקיד של סגנית עורך הפך לפריבילגיה בעיתון שמתקשה לנשום. לזכות הקברניטים ייאמר שניסו להציע לי תפקיד אחר, אך בסופו של דבר סיכמנו על פרידה.
מערכת היחסים עם "מעריב" הייתה מערכת היחסים הארוכה ביותר שידעתי בחיי. כמו מערכת יחסים טובה היא ידעה עליות ומורדות, היו בה ימים של כעס וייאוש, אבל היו בה בעיקר סיפוק, גאוות יחידה וריגוש.
וכשמערכת יחסים כזאת נגמרת, אפשר בקלות להישאב למערבולת של כעס ומרמור, אבל האמת היא שהרגש הדומיננטי בימים האלה הוא בעיקר עצב, והרבה מחשבות על כל אותם חברים שפגשתי ביום ראשון, זמן קצר אחרי שהם יצאו מאסיפת העובדים בה החליטו להילחם עד הרגע האחרון.
באתרי הברנז'ה ירקדו על דמם, בטוקבקים תמיד יהיה מי שיצהל על "השמאלנים שהולכים הביתה", אבל אנחנו נדע את האמת: שמדובר בעובדים מסורים, שעבדו לפעמים בתנאים לא תנאים, שעשו עיתונות טובה, למרות שהשכר שלהם היה רחוק ממרשים, ולמרות שחרב הפיטורים תמיד ריחפה שם.
למשבר בעיתונות יש משמעויות מחרידות לחברה בישראל, לדמוקרטיה. אבל לצד המחשבות הגדולות האלה, אני חייבת להודות שהראש והלב שלי נמצאים בעיקר בפרקטיקה של הקריסה: לשכת האבטלה, החרדה האמיתית מעתיד תעסוקתי, האופק הכל-כך מעורפל.
אין לי הרבה בשורות אופטימיות לחברים שיצאו עוד מעט אל השוק ויגלו בו הרבה כוונות טובות, אבל כמעט אפס תקציב או יכולת לגייס עיתונאים בכלי התקשורת האחרים. הרבה אנשים בתחום עוסקים בימים האלה בניתוחים. איך זה קרה, מה גרם למה, איזה נזק עשו הרגולציה וישראל היום לשוק התקשורת הישראלי.
בינינו, כשהלבנה האישית שלך קורסת בדומינו, זה הרבה פחות מעניין אותך. אתה עסוק בעיקר בניסיון הישרדות מיידי. אתה באמת לא שונה מעובד פרי הגליל או פניציה.
בזמן ביצוע הליך העזיבה הביורוקרטי ב"מעריב" פגשתי קולגה, שגם הוא כמוני סיים את עבודתו. הוא סיפר לי שכשהומצאו דפי הזכוכית הגישו יצרני הנרות קובלנה למלך. זה לא ייתכן, אמרו לו. אנשים קונים דפי זכוכית, נהנים מאור השמש ולא זקוקים לנרות. אנחנו, הוא אמר לי, כבר לא יכולים להגיש קובלנה למלך. מקסימום נשלח לו מייל.
(אפרת זמר-ברונפמן סיימה את דרכה ב"מעריב" כסגנית עורכת במוסף לשבת. בשנות עבודתה בעיתון היה גם כתבת מוניציפלית וכתבת חינוך).