בפתח השנה החדשה עלינו לערוך חשבון נפש כלכלי. למרות ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל בתחומי היזמות הכלכלית והיצוא, רובנו מרגישים שהמשק מתדרדר. לאחר הפגנות המחאה של הציבור, האצבע המאשימה הופנתה אל האליטה העסקית והפיננסית. נכון, ישנן בעיות של ריכוזיות ומונופולים, אך לא זו הבעיה הקרדינלית של ישראל היום. הבעיה האקוטית ביותר שתביא אותנו לאסון כלכלי נעוצה בהרכב תקציב המדינה. מומלץ לרה"מ, בנימין נתניהו, להתרכז שעה בשאלת התקציב בפרספקטיבה היסטורית ולהתבונן להיכן הוא מוביל את המשק יחד עם שותפיו ההיסטוריים לקואליציה.
בשנתיים האחרונות, הממשלה הגדילה את הוצאותיה במטרה להיטיב עם מעמד הביניים. לדוגמה: חוק חינוך חינם לגילאי שלוש-ארבע וטיפולי שיניים חינם לילדים. תקציבים אלו נועדו לתמוך במעמד הביניים על-חשבון העשירים. אך זו הצגה מוטעית: למעשה, כל החלטה לממן ילדים היא העברת כספים ממעמד הביניים לציבור החרדי ואולי גם הערבי והבדואי.
מתנה שעולה ביוקר
נמחיש זאת בחישוב פשוט: למעמד הביניים יש בממוצע שניים-שלושה ילדים שגם להם שניים-שלושה ילדים. כלומר, תא משפחתי של מעמד הביניים מונה כשבעה ילדים. בתא משפחתי חרדי עם שבעה ילדים בממוצע שלכל אחד מהם עוד שבעה ילדים, ישנם 49 ילדים.
על מנת לסבר את האוזן, הורים וסבים שיש להם בממוצע 7 ילדים ונכדים יקבלו מהמדינה כ-800 שקל לחודש לילד, בעקבות חוק חינוך חינם. כלומר, תא משפחתי ממעמד הביניים יקבל מתנה מהמדינה בסך כ-67,200 שקל לחודש. לעומתו, תא משפחתי חרדי יקבל מתנה בסך 470,400 שקל. חישוב דומה אפשר לעשות ביחס לטיפולי שיניים חינם ולגבי תמיכה ממשלתית בבתי-הספר, בבריאות ועוד.
נכון, אנשי מעמד הביניים שיצאו לרחובות להפגין שקשה להם, קיבלו בכיס אחד מתנה מהמדינה בסך 67,200 שקל, אך מכיסו השני הוצאו 470,400 שקל. כך שבחישוב הסופי במקום לקבל מתנה שילמו משפחות מעמד הביניים כ-400,000 שקל.
למה לא התעוררנו קודם? למה שמחנו כשנאמר לנו שמעתה יהיה חינוך חינם מגיל שלוש וטיפול שיניים חינם לילדים? כשם שרובנו שמחים כאשר אנו מתבשרים בשיחת טלפון עם נציג חברה כלשהי על קבלת מתנה בסך 200 שקל, ושוכחים שהחברה המתוחכמת הוציאה מאיתנו במקביל התחייבות בסך 3,000 שקל על מוצר שאולי איננו צריכים. האדם מטבעו אוהב לקבל מתנות, אפילו אם בסופו של דבר הן עולות לו ביוקר.
אם כן, גם הילודה הגבוהה של הציבור החרדי היא אחת הסיבות לכך שמעמד הביניים לא גומר את החודש. הרי להיכן הולכים תשלומי המסים שלנו? חלקן לביטחון, חלקן לתשתיות שכולנו משתמשים בהן בדרך די שווה, אך חלקם הגדול הולך לתמיכה בדור הצעיר שצורך השכלה, רפואה, וגם קצבאות. אבל כאן, החלוקה לא שווה. רוב בתי-הספר החדשים שנפתחו הם חרדיים. מיטות ילדים בבתי-חולים הם רובם לילדים חרדים. נכון להיום, כ-50 אחוז מילדי ישראל הם חרדים וערבים.
לא להעלות מסים
עם ישראל חייב להתעורר ולהבין, שבמקום לקבל מתנות הוא משלם כעת יותר כספים; וזו גם אחת הסיבות לכך שיש גירעון ענק בתקציב המדינה. לכן, מומלץ לנתניהו לא להעלות מסים אלא ללכת בדרך שבה הוא פעל בהיותו שר האוצר. כמו אז, גם היום - יש להקטין את הוצאות הממשלה. צעד ראשון: כל ילד שייוולד מהשנה הבאה, והוא ילד רביעי או יותר במשפחה, יקבל קצבה מזערית. בנוסף, כל ילד שייוולד בעתיד במשפחה שלה שישה ילדים לא יקבל חינוך ושירותי בריאות חינם. אם ההורים רוצים הרבה ילדים, בבקשה, אך לא על-חשבון מעמד הביניים.
הערך של הבאת כמה שיותר ילדים לעולם, שהיה נכון לאחר השואה, איננו נכון עוד היום. אסור שהאינטרסים הפוליטיים של קבוצות-לחץ חרדיות יוליכו את הממשלה ואותנו שולל. "כמות" אינה מונח "קדוש" ביהדות. ההלכה היהודית פסקה כי מצוות "פרו ורבו" מתקיימת כהלכתה כאשר יש למשפחה שני ילדים. לאורך כל ההיסטוריה היינו עם של "מעטים" מול "רבים". תמיד השקענו בהון אנושי ולא בכמות בדומה לשכנינו.
לשיפור המצב הכלכלי, אם כן, יש צורך בקיצוץ תקציבי חד לרבות בהוצאות למשפחות גדולות. הדבר עשוי למנוע משבר כלכלי חמור בעתיד.
פרופ' אליס ברזיס היא מנהלת פורום למדיניות כלכלית, ויו"ר מרכז אהרון מאיר באוניברסיטת בר-אילן