יום שני שעבר, יממה אחרי שבית המשפט המחוזי אישר הקפאת הליכים לעיתון "מעריב". השעה שלוש בצהריים. בעוד חצי שעה תתחיל ישיבת עורכים במערכת החדשות, ושני ראשי המערכת, יואב ריבק ועומר ברק, עובדים במרץ על ניקיון הדסק. ברק עושה ספונג'ה, ריבק משליך ניירות ועיתונים ישנים לשקית זבל גדולה, שמהווה בימים אלה מצרך יקר-ערך בבית "מעריב". לא סתם הוא אוגר בחדרו את הבודדות שהצליח למצוא. שירותי ניקיון אין זה יומיים (הם ישובו לפעול רק לאחר יום כיפור). עובדי הקבלן שניקו את הבניין הפסיקו לבוא. ההתקשרות נפסקה גם עם חברת המוניות שעבדה עם העיתון.
"סיימנו משמרת כרגיל, באחת בלילה", משחזר רכז הכתבים ליאור לנדנברג, "וכל מי שיש לו אוטו העמיס על הרכב את אלה שהיו צריכים טרמפ הביתה ונעזרו עד אז במוניות. גם את שירות הדלקן סגרו. הצלם שלנו תפס טרמפ עם צלם הארץ, כדי להגיע למקום ההיתקלות בדרום".
כך נראית שגרת העבודה ב"מעריב" בתקופה האחרונה. "אתה מגיע לעבודה ולא יודע מי יפסיק לעבוד איתנו היום", אומר אמוץ טוקטלי מפיק המוסף "סופשבוע". "מסוכנות איי.פי, למשל, אנחנו כבר לא יכולים לקנות צילומים. היום התקשר אליי אחד הצלמים הקבועים שלנו, שעשה לסופשבוע לא מעט שערים. חזר לו הצ'ק. מה יכולתי להגיד? להמשיך לבקש ממנו לעבוד בחינם? לפרויקטים הבאים נצטרך להיערך כבר אחרת".
סיור בבניין המוזנח מעלה תמונה עצובה. "שימי לב לפחים שעל השולחנות", מנחה אותי ריבק, "הם מונחים כדי לספוג את הדליפות מהמזגנים. תראי כמה זה קרוב למחשב, כל רגע מישהו יכול להתחשמל".
בהיעדר שירותי ניקיון, מצב חדרי השירותים הולך ומידרדר. ברובם כבר אין נייר טואלט או מגבות נייר. בפינת הקפה הפך החלב למותרות. מצב המדפסות עגום עוד יותר. במערכת סופשבוע כבר אי-אפשר להדפיס יותר בצבע, כלומר אי-אפשר לראות על נייר איך ייראו כתבות המוסף לפני הירידה לדפוס. גם הטונרים של מדפסות השחור לבן כבר בקושי עובדים, וטיוטת הכתבות מודפסת כשהיא מרוחה מעט.
"זה עוד כלום בהשוואה למה שקרה במערכת ירושלים", מעדכנת מורן נגר, מפיקה וכתבת תרבות באתר NRG. "התקשרתי לכתב שעובד שם, לשאול מה קורה עם כתבה שהוא היה אמור להגיש, והוא אמר, 'אני לא מסוגל לעבוד. טכנאים של חברת המזגנים עומדים על השולחנות ומפרקים את המזגנים מהקירות'. הם כנראה הבינו שכבר לא יראו כסף מהמזגנים האלה".
חלק מהחסכים אמורים היו לבוא על פתרונם השבוע, בחסות הנאמנים שמונו לעיתון. ועדיין עולות השאלות: איך מצליחים להוציא עיתון בכאלה תנאים? איך משכנעים מרואיינים להתראיין כשלא בטוח אם בכלל יהיה עיתון בזמן המיועד לפרסום הכתבה? האם אפשר בכלל לשמור על הומור, על קור-רוח ועל מוטיבציה, במקום עבודה שבו לא רק שלא ברור אם תקבל משכורת בחודש הבא, אלא גם לא בטוח אם תקבל את הפרשות הפנסיה ואת הפיצויים שמגיעים לך כדין? כך זה נראה מבפנים.
הדסק | יש פחות סיפורים
באמצע מערכת החדשות של "מעריב" תלוי השלט "אלפיים עובדים הולכים הביתה!!!". איך אפשר לעבוד עם הכתובת הזאת מול העיניים? "זה נשמע מוזר", עונה לנדנברג, "אבל זה דווקא מדרבן אותנו להמשיך".
גם ליאת שלזינגר, כתבת "סופשבוע" וחברת ועד הפעולה להצלת "מעריב", משוכנעת כי "השלטים מעצימים ומשחררים, הם עוזרים לנו לבטא את הזעם ואת התסכול".
השעה עשר וחצי בבוקר, ושלזינגר מארגנת את השלטים להפגנה מול בית הכשרת היישוב, שם יושב עופר נמרודי, בעל השליטה הקודם של "מעריב", ומי שאי-הסדרים הכספיים בהפרשות לעובדים מיוחסים גם לתקופתו.
חדרו של ריבק משמש כחדר הפיקוד, שם מאוחסנים השלטים לצד שני מגפונים שעטופים במדבקות של ההסתדרות החדשה. אותה הסתדרות, שהצטיירה בעבר כגוף אנכרוניסטי ונלעג בקרב קהל העיתונאים, נתפסת כעת כסוג של מושיע. שלזינגר מצלמת באמצעות האייפון את הצלם אריק סולטן, כשהוא עוטה מסכה של חזיר ונושא שלט "לחזיר אין בושה!". "זה עולה עכשיו לרשתות החברתיות", היא מסבירה, "לעודד אנשים לבוא להפגנה".
ההפגנות נקבעות לשעות הצהריים המוקדמות, לפני שמתחילה העבודה האינטנסיבית של עורכי החדשות. אבל עבור הכתבים, גם השעות האלה הן שעות קריטיות בדרך להשגת הסיפור הבא.
"מובן שזה משפיע על העבודה", מודה לנדנברג, "יש פחות סיפורים, כי אנשים עסוקים בדברים שקשורים למאבק. אבל ישנם גם אלה שהעבודה עוזרת להם לשכוח מכל הלחץ, והם לגמרי בעניין. גם המאבק עצמו מייצר אדרנלין שממריץ אותנו לעשות מוצר כמה שיותר טוב. עובדה שיש ביקוש גדול יותר ל'מעריב' דווקא עכשיו".
- כרכז כתבים, אין אנשים שאתה לא מסוגל להפעיל כיום? שאין להם מוטיבציה?
"נכון שלא כולם זורמים בחדווה. יש בתים שלא ישנים בהם בלילה מרוב דאגה ואנחנו יודעים את זה, ונמצאים עם אותם אנשים ועם משפחותיהם בקשר טלפוני צמוד. עיתונאים תמיד חושבים שיש להם המון כוח ביד, ואחרי שהמערכת כאן הוקפה במאבטחים ובשוטרים בגלל אסיפת עובדים שארגנו, הייתה הרגשה שאנחנו לא כאלה כול-יכולים. נכון שיש אנשים שזה מאוד חימם אותם והכניס להם אנרגיות, אבל עבור הרבה אנשים זה מאוד תסכל".
"לא היה אירוע חדשותי שלא סיקרנו", מצהיר ריבק. "נכון שהיכולת שלנו להעמיק, כשהמאבק ברקע, נפגעת. אבל אנחנו משתדלים להיות בכל מקום שצריך. כתבים הולכים להפגנות, משחררים אנרגיה, ואז עושים סוויץ' ומתיישבים לעבוד. מבלי להישמע כמו פסיכולוג בגרוש, זאת מניה דפרסיה מה שאנחנו חווים עכשיו. כשאתה בהפגנה אתה בהיי של רכבת הרים, ואחרי זה, בבית עם המחשבות, אתה מרגיש מאוד לבד ועצוב".
האם שחרור הקיטור הזה הוא גם מה שהביא את עורכי העיתון לאפשר דיווח יחסית משוחרר על המאבק, מעל דפי "מעריב"? לבקשת הוועד, מקצים ראשי מחלקת החדשות, כמעט מדי יום, שטח בעמודי העיתון לסיקור המאבק, כאשר תוכן הדיווחים נקבע בישיבה משותפת. "הכול מתואם עם כולם", כך לנדנברג. "אם ערוץ 2 פותח מהדורה בדיווח על מצב מעריב, אז מן הראוי שהעיתון שבו מדובר יקדיש לזה גם חלק ניכר מעמודיו".
"אם בימים הראשונים היה עורך העיתון, ניר חפץ, מתקשר אליי ב-23:30 כי לא היה מרוצה מאיזו תמונה או שהיה מבקש לתקן ניסוח, אפשר לומר שעברנו תהליך", מוסיף חגי מטר, יו"ר ועד העיתונאים. "יש לנו היום יותר חופש פעולה, גם בדיווחים כלפי דנקנר".
ההחלטה להשמיט את תמונות השרים ואת שמותיהם מהידיעות, בנימוק שאם עובדי מעריב שקופים בעיני השרים, יהיו גם הפוליטיקאים שקופים מעתה בעיתון, התקבלה בדעות מעורבות. לנדנברג מסרב להתייחס אליה. ריבק מאמין שמדובר בצעד מוצלח. "חשוב לא להפקיר אף חזית במאבק הזה, וגם העבודה מול שרי הממשלה היא חזית".
- באתר העין השביעית קראו לכם לנצל את הבמה שברשותכם כדי לחשוף את המתרחש בתקופת דנקנר, במקום לנהל מלחמה עקרה בשרים.
"אנחנו לא מרחמים ולא מוותרים לאיש. עצם זה שמשרד התמ"ת פתח בחקירה, וועדת הכלכלה קבעה דיון בעניין מעריב, קצת אחרי אותה יוזמה של שרים שקופים, אז כנראה היוזמה הייתה מוצדקת. דוברי השרים מאוד לא אהבו את היוזמה הזו, וזה טוב מבחינתנו".
- זה לא טריוויאלי לנהל מאבק נגד בעלי המניות, ועוד מעל דפי העיתון.
"הגיליונות האלה שמסקרים את המאבק שלנו הם עיתונים לאספנים ולקורסים באוניברסיטה. אפשר יהיה לפתח עליהם דיונים מאוד מעניינים".
ההפגנה | נמרודי נשאר למעלה
כתב הרווחה יובל גורן עושה עוד סיבוב אחרון עם המגפון כדי לוודא שכל מי שמעוניין לצאת להפגנה נמצא בדרכו לאוטובוס שממתין למטה. מישהי בהיריון עוד מספיקה להתקשר לנעמ"ת. היא מנסה להבין מה מגיע לה במצב העניינים המסובך הזה. המשכתבות מטעם NRG נשארות בדסק. "מישהו צריך להעלות לאתר את גזר הדין של אולמרט", הן מסבירות בחצי התנצלות, "אבל כשההפגנות היו כאן למטה, שלחנו גם אחד מתוך המשמרת".
באוטובוס, בדרך לבית הכשרת הישוב, אני אומרת לקלמן ליבסקינד, תחקירן במעריב, שדווקא הוא מכולם צריך להרגיש יחסית בטוח. מעבר ליכולות שלו כתחקירן, הוא גם חובש כיפה וגם מוביל אג'נדה ימנית במדור השבועי שלו במוסף השבת. אין סיבה שמו"ל מקור ראשון שלמה בן-צבי, שסגר עם דנקנר על העברת השליטה במעריב, וממתין כעת לאישור בית המשפט, לא יקלוט דווקא אותו מבין 300 העובדים שהתחייב להעסיק.
הכתבים שמקיפים אותנו במהלך השיחה מרגישים מעט לא בנוח. לא נעים להיראות קטנוניים בתקופה שבה הסולידריות בין העובדים בשיאה. ודאי אחרי שליבסקינד תרם את חלקו, כשבראיון רדיופוני שנתן כמה ימים קודם לכן, השווה את המתרחש בעיתון לסדום ודיבר על קריסה מוסרית. אז הם מסיתים מבט הצדה, אבל ממתינים בדריכות לתשובה. אף אחד אינו מוכן להודות לציטוט שהוא מעסיק את עצמו בשאלה אם יהיה בין אלה שיזכו בחוזה העסקה חדש, כשם שאיש אינו מוכן להודות שהוא מגשש אחר עבודה אחרת או ממשיך לעבוד כדי לשמור על יחסים טובים עם העורכים. בכל זאת, עולם קטן, אתם יודעים, אולי ניפגש גם במקום העבודה הבא.
ליבסקינד שומר על חיוך, אבל לא ממש מרוצה מהשאלה. "אילו הייתי חושב שמקומי מובטח והכול בסדר, הייתי עובד במערכת במקום להגיע לכאן".
- טוב, המלחמה כאן היא על זכויות העבר, שבן-צבי אמור לאפס, בקרב העובדים שיקלוט.
"נכון, אבל אני גם כאן, כמו הרבה אחרים, בגלל המחויבות שאנחנו מרגישים זה כלפי זה. יש כאן חיבור משפחתי בין אנשים, ויודע את זה כל מי שעבד בעיתונים אחרים ויכול להשוות. אי.די.בי הרחיקה אותנו זה מזה, אבל המאבק חיבר אותנו מחדש, והפגיש אותנו עם חלקים בעיתון שלא הכרנו, כמו הדפוס וההפצה. זה כמו לפגוש בני דודים באמריקה, שפתאום נהיים חלק מהמשפחה".
יורדים מהאוטובוס. נציגה מטעם הכשרת הישוב מחלקת מכתב מטעם נמרודי, שבו הוא מצהיר כמה יקרים ללבנו עובדי מעריב ואיך הקפדנו תמיד להפריש את הכספים המגיעים, ואם במקרה נפל פגם בהתנהלותנו, אנו מתחייבים כמובן לנהוג על-פי חוק. על העובדים זה לא מותיר הרבה רושם. "תמיד כשזה רע, זה מנוסח ברבים", מעיר אחד הכתבים בציניות על האופן שבו נוסח המכתב.
מטר, יו"ר הוועד, משלהב את העובדים. "חברים, עופר נמרודי השאיר לנו ניירות שנוכל לבלוע. אולי הוא חושב שזה אוכל בשבילנו, אחרי שהוא בלע ניירות בחקירת משטרה". על שולחנות שהוצבו על המדרכה מונחים מאות בקבוקי מים, איתות מצד נמרודי שפניו לשלום. רק ליתר ביטחון פרוסים בסמוך לכניסה מאבטחים מטעמו. בתוך זמן קצר מספרם יגדל, וכוחות משטרה יצטרפו אליהם במטרה למנוע כניסת עובדים לבניין. כמה מעובדי מעריב, שמנסים לפרוץ את שורות האבטחה לשם הפרובוקציה, נהדפים בכוח החוצה. מאוחר יותר, כשיעלו את התמונות האלימות לפייסבוק, יעירו להם שהמאבטחים, על שכר המינימום שהם מקבלים, אינם האויב שלהם. זה כמובן נכון, אך מה שמקומם בסיטואציה הזאת הוא המהירות שבה התחלפו פניו של נמרודי.
העובדים שם, זה ברור, לא היו עושים הרבה גם בתוך הכשרת הישוב. מחצית מהמפגינים היו נשים, שגם הנפת שלט וקריאות כמו "איפה הכסף שלנו?" או "עופר, עופר, בוקר טוב, העובדים יצאו לרחוב", נראות להן כמו תעוזה גדולה. וגם אנשי הקומץ המיליטנטי יותר הסתפקו, בסופו של דבר, בגלגול מכתביו של נמרודי לכדורי נייר וזריקתם על המאבטחים; ובחסימת הכביש לדקה וחצי, שלאחריה חיכו בסבלנות לאור הירוק כדי להשלים את חציית הכביש.
כמה נשים מציצות מהחלון. "תקראו לעופר שירד אלינו", צועקים לעברן המפגינים, כמעט מתחננים. "הוא בקומה שמעלינו", הן צועקות בחזרה. בקומה שמעליהן החלונות ריקים. "עופר, לא יכול להיות שזו הייתה משפחת מעריב כל השנים, ועכשיו אין אף אחד", זועקים המפגינים. דממה. במגעים שהתקיימו מאוחר יותר ניאות נמרודי להיפגש אחרי סוכות עם נציגי העובדים.
רגע לפני שההפגנה מתפזרת, עוצרת אותי חן קוטס-בר, כתבת סופשבוע. "גם אני כמוך מסתובבת עם פנקס ועם עט, זה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות". אני מרגישה פתאום שלא בנוח, עם הרשימות שלי, שמסמלות את העבודה. את השגרה הבטוחה. העיניים של קוטס-בר עצובות והקול שלה רועד. "אנחנו בסך-הכול נלחמים על מה ששייך לנו. 22 שנים אני במעריב, אם סופרים גם את ימי מעריב לנוער; היו לי מספיק הזדמנויות לעבור למקומות אחרים, מצליחים יותר, ולא הלכתי. אולי כי אני מטומטמת, אולי כי אני אפס באסטרטגיה, אבל לא הלכתי כי אהבתי את מעריב. זה הבית שלי. ועכשיו אנחנו בני ערובה בסיטואציה משפטית ורגשית. הנחמה היחידה שיש בהפגנות האלה היא שסוף-סוף מזהים את מעריב עם הפנים שלנו ולא של בעלי ההון, שגנבו מאיתנו".
סופשבוע | גיליונות לאספנים
כמה שעות לפני הסגירה, רונן טל, סגן עורך בסופשבוע (וכתב G בעבר), מתקתק עבודה כרגיל. "זו אפילו לא החלטה, אלא אינסטינקט לעבוד עד הרגע האחרון, הכי טוב שאני יכול, כאילו אני בשבוע הראשון שלי".
- יחצנים אינם חוששים לנדב את המרואיין שלהם לעיתון שאולי לא יודפס?
"למזלנו, מוספי החגים תואמו מספיק זמן מראש, וביטולים לא היו לנו. יש כתבים ששומעים את החששות מפי מרואיינים שאומרים, 'למה שאתראיין אצלכם? אולי לא תהיו בזמן הזה'. אבל זה לא קורה הרבה. נכון שאנחנו לא מתכננים להרבה זמן קדימה, כי יש תחושה שאי-אפשר להתחייב לטווח הארוך, אבל יש גם הפתעות לטובה. היחצנית דורית חורדי סגרה אצלנו ראיון עם יענקל'ה רוטבליט שכולם רצו, כדי להביע תמיכה בנו".
אלקנה שור, הכתב שערך את הראיון, מספר: "רוטבליט, שבדרך כלל מסרב להתראיין, אמר לי שרק בגלל שהעיתון נסגר, הוא הסכים. ריגש אותו שזה יכול להיות גיליון לאספנים". גם מפיק סופשבוע אמוץ טוקטלי שמע דברים דומים. "התקשרתי לאבי מלר, פרשן ספורט שהתראיין אצלנו, כדי לתאם צילום, והוא מאוד התרגש, כי חשבו אז שזה יהיה הגיליון האחרון שלנו". פרילנסרים מוכנים לכתוב, גם כשלא בטוח מה קורה עם הכסף, כי יש עכשיו הרבה חשיפה לעיתון, וזה יוכל לעזור להם בעתיד. אבא שלי כל הזמן אומר לי, 'תשמור לי עיתונים, אלה גיליונות לאספנים'. אני גם מסתובב הרבה עם מצלמת וידיאו ומצלם את מה שקורה. קצת פסיכי, אבל זה סוג של פרידה".
טוקטלי אינו היחיד שמצלם. מתן דרורי, עורך חדשות החוץ, מסתובב גם הוא עם מצלמה. והם לא היחידים. מה יעשו בתמונות? אולי פעם, כשיחפשו עבודה, הם יהיו בסיס לסרט דוקומנטרי, ואולי סתם מזכרת מימים אחרים. הרבה הומור שחור מסתובב במסדרונות. אחרי שקיבלו רק שליש ממשכורת אוגוסט (שני השלישים הנותרים שולמו באיחור), התרוצצו בדיחות סביב רעיון השליש. יהונתן גפן לקח את זה הכי רחוק כשכתב לפני שבועיים שליש טור, אחרים הסתפקו ב"אני אכתוב רק שליש כתבה", "אגיה רק שליש מהטקסט", וכמובן "אקבל שליש על התנהגות טובה".
הבעלות העתידית של בן-צבי הניבה צילומים של ריבק ושל ברק עם כיפות על הראש, מוכנים לקבלת בעל הבית החדש, והלצות סביב האפשרות שלא יעבדו יותר בסופי שבוע כדי לשמור על קדושת השבת. "כששאלו אותי מה העניינים, עניתי שלכוהנים הבניין סגור", מעיר שור בסרקזם.
"אצל הצעירים יותר יש מחשבה על מעבר ליחצנות", מודה אחת הכתבות. "והמבוגרים מבינים שיהיה קשה למצוא עבודה בעיתונות. אנשים לא באמת מתחרים על המקומות של בן-צבי, כי הם מבינים שזה כבר לא יהיה אותו עיתון".
אלי דסה, שצילם את אימוני השייטת שכיכבו על שער סופשבוע בשישי האחרון, אומר: "כשחשבו שמעריב נסגר בסוף החודש, שמחתי שלפחות סיימתי את התקופה הזו עם צילום עיתונאי מכובד. מישהו אמר פעם שעיתונאי אי-אפשר לכבות, אני מודה שהיו ימים שהייתי שבור. באתי לצילום, נתתי שתי דקות והלכתי. אני בן 52 ולא מאמין שמישהו באמת זקוק לנו, המבוגרים, בעיתונות. אולי איזה עיתון ירחם עליי וייתן לי צילומים זוטרים, ואולי אצטרך להחליף מקצוע. אני כבר לא בגיל שבו אני יכול לעבוד רק בשביל הקרדיט".
אסיפת העובדים | לא מפנימים
בארבע אחר הצהריים מגיעה עו"ד גלילה הורנשטיין להסביר לעובדים את מצבם, לאור הקפאת ההליכים. העובדים מציפים אותה בשאלות מכל עבר. עובדת מחלקת המנויים שואלת איך יקבלו שכר כשהמשכורת שלהם מבוססת על עמלות, וכשלמעט מקרים בודדים שבהם מבקשים להביע תמיכה ולרכוש מנוי, אין הרבה קופצים על המציאה. במחלקת המודעות תוהים איך יראו את השכר שמבוסס על שוטף פלוס הרבה מאוד ימים. הסחת הדעת היחידה הייתה כשבערוצי הטלוויזיה דיווחו על הפגנת מעריב מאותו היום - כולם ליוו את התמונות במחיאות כפיים ובשריקות.
הורנשטיין היא רק מופע החימום לנאמן, עו"ד שלמה נס. דבריו, שמתובלים בהרבה 'בעזרת השם', מתקבלים במחיאות כפיים. משהו בדבריו נוסך תקווה. "מצבכם בעקבות הקפאת ההליכים טוב יותר מזה שהיה קודם", הוא מבטיח. "אנחנו נעשה הכול כדי לקיים את המקום לאורך זמן, הקפאת הליכים אפשר להאריך עד לתקופה של תשעה חודשים, ויש עוד מתעניינים בעיתון (בית המשפט אישר ערב החג להגיש הצעות עד ל-9 באוקטובר, ח' ש'). ובכל מקרה, נדאג שתקבלו את מה שמגיע לכם".
"אנשים התעכבו איתו על ימי חופשה ועל ימי מחלה", סיפר אחד הנוכחים, "הם לא היו מסוגלים להתעמק דווקא בדברים הגדולים באמת. יש אנשים שעבדו במעריב שלושים שנה, ועלולים לאבד 800 אלף שקלים מתוך מיליון השקלים של הפיצויים שמגיעים להם, ומה שהטריד אותם זה אם יוכלו לצאת לחופשה בסוכות. עד שזה לא באמת יקרה, אנשים לא יפנימו שזה כנראה הסוף".
לשאלה איך יקבלו מעתה משכורות השיב נס, "אפשר יהיה לשלם משכורת של עד 23 אלף שקלים, באישור בית המשפט. אני מניח שזה מכסה את המשכורות של רובכם". "זה מכסה את המשכורות של כולנו יחד", זרק מישהו מהקהל, וכולם פרצו בצחוק.
אצל דנקנר | המאבטחים מחויכים
יום שלישי השבוע. מאז ההפגנה הקודמת מול ביתו של דנקנר בשישי האחרון, הוסיף דנקנר לגדר שהקיפה את הבית הגבהה נוספת, שתסתיר אותו כמעט לגמרי. שלשום אחר הצהריים התייצבו בדשא שמאחורי הבית נציגי הוועדים של העיתון, כדי לבנות סוכה. מוקדם יותר באותו היום, ביקשה מהם נציגה מטעם הנאמנים לבטל את האירוע, אבל במעריב כבר הבינו שלרעש התקשורתי יש תפקיד חשוב בהשארתם בחיים. הבקשה נדחתה.
המאבטחים ששכר דנקנר, שמספרם עלה בהרבה על מספר המפגינים שנכח במקום, ניצבו מחויכים מול ניסיונות בניית הסוכה. הם זרקו כמה טיפים ואפילו נתנו יד בהקמתה. מאוחר יותר הם גם יכוונו את מאחרי המפגינים למיקום המדויק שלה.
טמירה ירדני, בעלת טדי הפקות, קופצת להגיד שלום ומבטיחה לרכוש לעובדי החברה מנוי לעיתון. היא ממשיכה לגינת השעשועים הסמוכה עם הנכדים. "הילדים של דנקנר כבר לא משחקים בגינה הזו", מעיר מטר, "הם עברו לשחק בדירקטוריון מעריב". (עומר דנקנר הוא דירקטור במעריב, ח' ש').
שלזינגר מציעה למאבטחים להתארח בסוכה, "בואו, יש עיתוני מעריב". אחד המאבטחים מעיר בסרקזם, "את מתכוונת שיש עדיין". כמה דקות אחר כך הוא כבר לא שם. יריב קלר-ברוך, האחראי על האבטחה, שולח אותו לשמור על חלק אחר של הבית, כדי שלא יחמם את הגזרה. קלר-ברוך עובד חכם. מאוחר יותר, כשיגיע צלם ערוץ 10, הוא יעלים לחלוטין את המאבטחים, כדי שלעובדי מעריב לא יהיה עם מי להתעמת. לא שיש סיכוי שזה יקרה. אחרי שירת "נוחי בנה עסקה", התוכנית הכי נועזת היא להזמין לסוכה פיצה, כאילו על-שם דנקנר.
"שלחו אתכם להתמודד עם חננות", אני אומרת לקלר-ברוך, שבינתיים הספיק להתארח בסוכה ולהראות למטר תמונות של הילדים. "אבטחתי הרבה הפגנות כאלה ואף שבהפגנה מול הכשרת הישוב הם באמת מתחו קצת את החבל, אלה אנשים עדינים. הם רק לא מבינים שבמדינה שלנו אנשים מבינים רק כוח". המשך יבוא.